http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485הדבר הזה שיש במראה כשאף אחד לא מסתכל בה.heCopyright 2026 Frances. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485http://f.nanafiles.co.il/upload/112006/IsraBlog/3485/misc/7936868.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=4385159<div align="right" dir="rtl"> בננה יקירי, עברתי ועודני עוברת תקופה קשה. נפילה מהיי קצרצר אל באסה עמוקה. קח את זה כחיוב, שזו "באסה" ולא דיכאון. אני לא מרשה לעצמי ליפול לבור השחור הזה שוב. לא עכשיו. התקופה הזאת התאפיינה בהרבה כאב, דאגה ותשישות. אדם שאני מאוד אוהבת נמצא במצוקה נפשית ופיזית קשה, ואני חוששת שיפגע בעצמו. הניסיון להוציא אותו, או פשוט להחזיק את הראש שלו מעל המים הוא לא פשוט. בעצם, כשאדם נמצא במצב כזה, אין הרבה שאפשר לעשות בתור חברים מלבד לתת לו לדעת שאתה שם בשבילו. אי אפשר לעודד בנאדם, לטעת בו תקוות מכל סוג שהן כאשר הוא רואה רק שחור בעיניים- הוא לא יכול לראות מעבר. כואב לראות בנאדם שאתה כל כך אוהב במצב כל כך קשה, במיוחד כשהוא נופל אל אובדניות. מעבר לכך הייתה תקופה קשה בצבא, עומס רציני, עצבים מסוגים שונים, ובאופן כללי הייתה תחושב ששומדבר לא מסתדר יותר. השבוע היה השבוע הארוך ביותר בחי, והוא עוד לא נגמר. המלחמה הזאת מפחידה אותי בצורות שקשה לי לבטא במילים. אני לא מצליחה לראות בעיני רוחי איך המצב ישתפר, אך ממשיכה לקוות שזה מה שיקרה. אולי פעם בחיי תהיתי איך זה היה להיות בני דור של הורי ודודי וחבריהם, אנשי</div>Thu, 13 Jul 2006 15:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=4385159http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=4385159http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=3412971<div align="right" dir="rtl"> דווקא הלילה נזכרתי בבלוג פתאום. רציתי להגיד שאני נעלמת- אני נעה ממצבים של דיכאון ומרה שחורה למצבים של שמחה ואנרגטיות וחזרה לדכאון- כאשר הרגשות השליליים הם הדומיננטיים. אחד הדברים שיותר מפחידים אותי הוא לחזור להיות הבנאדם הדיכאוני שהייתי פעם. לפני 5-6 שנים לא ידעתי להתמודד עם הדיכאון שלי, דבר שהוביל להרס עצמי בצורות שונות, חלקן אובדניות. מאז גדלתי, בגרתי, התחזקתי, ומיליון החוויות הרעות שהטילו בפני החיים חישלו אותי. ואיכשהו עכשיו.. אני מרגישה שאני מתפרקת שוב- ואני כל כך פוחדת מזה. אני כל הזמן אומרת לעצמי - אני כבר לא הבנאדם הזה! - אבל הרי לפני כמה שבועות (תחילת הדיכאון) רזיתי ממש, איבדתי את התיאבון. מה שכל כך הורג אותי ברגרסיה המפגרת הזו היא שזה יהיה שקר להגיד שכל השבועות האחרונים היו רק רעים- זה נכון, היו הרבה דברים שליליים ומעיקים- אבל גם היו כל כך הרבה דברים מעודדים וטובים! החל מאי-מיילים, שיחות אודיו ווידאו בסקייפ עם אהבת חיי, וכלה בקשרים טובים שנרקמו עם האנשים פה בארץ מסביבי, פלרטוטים עם בחור מוצלח מהמשרד, קשרים חיוביים במשרד, חיזוק קשרים עם חברים שהתרחקו ממני, חזרתי לקרוא!חזרת</div>Sun, 19 Feb 2006 01:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=3412971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=3412971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2995538<div align="right" dir="rtl"> אחי נסע, והוא כנראה יחזור עוד עשרה ימים. התחלתי את התפקיד בצבא. אכלתי הרבה סרטים מהגברים בחיי. חידשתי וחיזקתי קשרים עם אנשים מסויימים. עזבתי את הפורום. ניתקתי אנשים מסויימים מהחיים שלי. כמובן- מיליוני קראשים חדשים. ליילה ובאדי- עדיין יחד. אני ברגע זה רואה שאחותי שברה לי עטיפה של דיסק ישן של הקארדיגנס (!!). אדי נוסע להורים שלו בארה"ב, ויחזור עם דיסקים וM&amp;M's. הולכת לעשות קעקוע בשבועות הקרובים. כנראה הולכת לקחת את הרגילה יחד עם מג'נטה כדי לחגוג לה את היומולדת. וזה בקווים כלליים- קצת על מה שהיה ומה שיהיה... יש דברים שצריך להיכנס אליהם לעומק- כי תאמינו או לא- זה אשכרה מעניין, כל הדרמות הפלצניות והמציקות של החודשיים האחרונים. אבל אני עייפה מידי עכשיו- בדיוק חזרתי ממשמרת בוקר ארוכה ומייגעת ואני הולכת לפגוש חברת ילדות לצהריים. שיהיה לכולם יום טוב.</div>Sun, 11 Dec 2005 14:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2995538http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2995538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2759465<div align="right" dir="rtl"> הם לא רואים אותי. הם לא מכירים ולכן- אני רוצה לעוף Because we fell across the fall line?Ain't there nothing sacred anymore </div>Mon, 31 Oct 2005 13:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2759465http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2759465http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2733262<div align="right" dir="rtl"> ש' (my cancer buddy=) שאלה אותי לפני איזה שבוע-שבועיים איך זה היה בשבילי להתמודד עם כל הסיפור כשאני לא מאמינה בשומדבר. היא מאמינה, מסורתית משהו, ואני חושבת שמאז הסיפור הזה רק התחזקה לה האמונה. והיא ממש גרמה לי לחשוב על כל זה. הייתה לנו שיחה ממש עמוקה בעקבות ההבחנה הזו שלה, שאולי אפילו דיברתי עליה עם עוד מישהו (לא זוכרת כרגע מי). אני חושבת שיותר קל לא להאמין כששוברים לך את האמון כל כך הרבה פעמים. נוש רצתה להרביץ לי כשאמרתי לה את הדברים הבאים, ומושי הבינה על מה אני מדברת- לפעמים אני חצי חולמת-מקווה שהגידול יחזור, ואולי אפילו בצורה יותר חמורה. למה שבנאדם אפילו מאית-שפוי יחשוב ככה? כי יותר קל לי להתמודד עם זה מאשר עם החיים שלי, עם היום-יום וכל מה שמשתמע ממנו. זה אסקפיזם, ולדבר שמוכר לי- כאב פיזי ונפשי גדול. זה יהיה דבר שעברתי בעבר, ואומנם הוא נורא, אבל הוא מוכר. ואז אני לא אצטרך להתמודד עם שום היבט אחר בחיים שלי, וזה פתרון כל כך קל. כשעוברים דבר כזה לאנשים כבר אין ציפיות ממך. לפני כמה זמן (חודש אולי) היה לי סיוט שבו חזר הגידול, והוא התפשט לריאות, ופתאום- לא יכולתי לנשום, והתעוררתי וגיל</div>Thu, 27 Oct 2005 01:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2733262http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2733262http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2704542<div align="right" dir="rtl"> אני חוששת לקראת מחר. היו יותר מידי מחשבות רעות בתוך הראש שלי. ובכלל- אני אבודה בתוך עצמי רוב הזמן. הימים האחרונים הכילו רגעים טובים, ואיכשהו הכל נבלע בתוך הגוש הזה בגרון שחוששלקראת מחר. ג'ו חזרה מארה"ב, כפי שכבר ציינתי, וביום חמישי בערב פגשתי אותה. היה כל כך כיף לשבת איתה, לספר לה קצת מהחודשים האחרונים, לשמוע קצת ממנה על החודשים האחרונים. היא הביאה לי חולצה של I(heart)NY =) שלבשתי כבר ביום שישי בבוקר. אחרי זה היא הקפיצה אותי לעיר ופגשתי קבוצת חברים, שאני מקווה שאחד מהם יהפוך ליותר יותר מזה... דיברנו כמעט כל הערב, צחקנו מלא, ושיחקנו משחקים שטותיים עם הידיים- שמו זה שצריך לתת מכה על גב היד, או ללחוץ על האגודל של השני במשך 3 שניות... זה נשמע די מטומטם כשזה מסופר ככה, אבל זה היה כיף ומצחיק. בשישי בצהריים פגשתי את מג'נטה, ישבנו יחד לצהריים וסיפרתי לה את כל ההתפתחויות עם הצבא ועל הקראשים הנוכחיים (ביניהם הבחור של הלילה הקודם). הרבה דברים מוזרים קרו בשנה האחרונה, הרבה דברים לא צפויים קרו.. ביניהם התפתחויות רומנטיות מטרידות של אנשים מהשכבה שלנו. חזרתי משם ברגל הבייתה- הליכה של 30-40 ד</div>Sun, 23 Oct 2005 00:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2704542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2704542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2659722<div align="right" dir="rtl">הוא כתב עלי שיר! הוא פאקינג כתב עלי שיר! (דה ז'ה וו עצבני לליילה, על אף שכל הנסיבות והרגשות בנושא אחרים לחלוטין) מה יש לאנשים ולכתוב עלי שירים? העולם כולו מטורף. גררר... וזה לא סתם שיר, זה מולחן ומושר בבמה. כמעט בכיתי כשקראתי את המילים ושמעתי את השיר. הוא גם שיעשע אותי בצורה שבה השיר היה בנוי- ממש סטייל ג'ון פרושיינטה, כאילו זה היה במיוחד בשביל החצי חיוך שלי. עצוב לי שפגעתי בו ככה... =( הפוסט שתיכננתי לכתוב בחזרה המופלאה של האינטרנט שלי היה אחר מזה. השיר הזה ממש בא לי בהפתעה. חשבתי שהוא היה כבר בדרך להתגבר עלי. וזה כל כך מפתיע כל הסיפור הזה, בהחלט אחד הלא צפויים. כפי שאמרתי בעבר- תמיד מפתיע אותי כשמישהו מגלה בי כזה עיניין, ובכלל מפתח כאלה רגשות אלי. הפעם היחידה שזה לא הפתיע אותי היה המקסיקני. אולי זו הייתה ברלין מסביב, התחושה של סרט הוליוודי, אבל it all made sense, פעם ראשונה בחיים שלי. אז אני אסגור את הפרק הזה בפוסט עם המילים של השיר ונעבור לעידכון המקורי המתוכנן יותר- I want to forget Thanks for time well spent But this pain.. is killing me I know its wrong But I call you on</div>Sun, 16 Oct 2005 16:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2659722http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2659722http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2603943<div align="right" dir="rtl"> אני טיפה חולה, החום גבוה יותר ויש חולשה פיזית קלה. אתם יודעים מה הורג אותי? הרגעים האלה של התפרצות מוזה קורים בדיוק מתי שאתה לא יכול לקחת דף ועט ולרשום הכל. רציתי לפני שבוע וקצת- כשהלכתי עם אמא לקנות עוד כמה מתנות לחג- לכתוב את הסיפור של הנסיעה לברלין. הייתה לי תמונה בראש של איך בדיוק אני אתחיל את הסיפור, ומה יהיה הסוף שלו. ידעתי על כמה סצינות שיכתבו. אבל כמובן שכל הסיטואציה לא איפשרה לי להתחיל לכתוב- ופרץ המוזה הזה חלף לי. וחבל, אני חושבת שזה יכל להיות הסיפור הראשון מזה כמה שנים שהייתי יושבת וכותבת אותו מתחילתו ועד סופו. והוא עלול היה לצאת אפילו טוב. אז במקום להסתכל אחורה שוב בעצבים (כמו שאני תמיד עושה) החלטתי פשוט לכתוב כאן. לאו דווקא על ברלין, או על כל מה שקרה איתי בשבועות האחרונים (אפילו שחסרים פה גם כמה חודשים מלאי התרחשויות) אלא לזרום ולהתפלסף לי להנאתי (ולסבלכם..;). חשבתי על זה, שבאופן די מוזר חסרים המון אנשים ברשימת אישים שלי- ואולי זה משום שלא היה לי כוח לטרוח ולמצוא לאנשים בחיים שלי שמות. שנייה, נראה לי שחתול נכנס הבייתה. לא, זה היה רעש מבחוץ כנראה. אז בנוגע לשמות.</div>Fri, 07 Oct 2005 15:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2603943http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2603943http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2439510<div align="right" dir="rtl"> עוד 6 ימים אחי בבית, וזה וודאי אחד הדברים הכי מרגשים שיכולים לקרות בימים אלו, מלבד אולי להוסיף אי מייל מאהבה רחוקה. 6 ימים אחרי שנה שלמה. איך דברים משתנים זה תמיד מפתיע מחדש- לא הייתי מאמינה אם היו מספרים לי לפני כמה שנים שככה יראו חיי. לא הייתי מאמינה לדברים קטנים כביכול- כמו השיחות הארוכות עם אחי, והחוסר תקשורת עם אנשים מסויימים. התעוררתי אתמול מעוד לילה מסוייט, המון חלומות מוזרים. כאילו חזרתי אחורה בזמןושוב אני מתעוררת עייפה יותר מכשהלכתי לישון. התחלתי פעם לכתוב סיפור על אדם כזה. הסתובבתי כל היום בהרגשה נוראה בפנים, מעין דיכאון צורב. המון זמן לא בכיתי- אלא אם כן מחשיבים את הבכי מהכאב הפיזי בטירונות- ועכשיו החשק, הצורך לבכות מעיק עלי מבפנים. וזה לא הבכי הזה שמרגישים בגרון ופשוט לא יוצא החוצה, זה כבד לי בבטן, צרבות כמו אולקוס. ונדמה שכמה דמעות היו פותרות את זה. בחלומות הוא היה שם. והוא היה אחר, וזה היה כואב- אבל הוא היה, וזה עדיף על הכאב של ההיעלמות. ואולי זה הקשר החדש הזה שאני נכנסת אליו בכל כך הרבה היסוסים.. וההרגשה הזאת של נשכחוּת, שמתערבבים ביחד להרגשה הכללית המגעילה. אני מנ</div>Wed, 07 Sep 2005 18:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2439510http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2439510http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2319682<div align="right" dir="rtl"> אני שוב במצבי רוח. לפעמים נראה לי שאני בהריון תמידי. קשים חייה של נקבה. זה לא זמן טוב לכתוב פוסט. החלטתי לפרסם את שתי השורות האלה בכל זאת</div>Fri, 19 Aug 2005 14:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Frances)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=3485&blogcode=2319682http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=3485&blog=2319682