|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 הסבר מסעיר לזקן ולצעיר
אוקיי
מי שאהב את קטע הוידאו מהפוסט הקודם, שלא יקרא, כי זה ספויילר עצבני ברגע שמנתחים. תגללו למטה לתמונות, הכתוב היום מעצבן.
מה זה החארטה הזה?
מדובר בקטע וידאו רציף בן 16 שניות, נטול התחלה וסוף (בגרסת האינטרנט הן קיימות בגלל המהות של המדיום – בסוף הטעינה הסרטון מתחיל מה"התחלה", ולכן הוספתי גם פייד בסופו. לעומת זאת אם הייתם נכנסים עכשיו לחלל חשוך בו הסרט מנוגן לא הייתם צופים בו מה"התחלה" , אלא מתחילים לחוות אותו מנקודה אקראית). הסרט אינו ניתן להורדה ולא מכיל אמצעים לניווט או לעצירה. קטע הוידאו הבסיסי מורכב ממאה קטעי וידאו שונים ("SHOTS" בעגה של ההם) הלקוחים מפרוייקטים שונים אותם ערכתי בשנתיים האחרונות. הקטע "מצופה" במספר שכבות וידאו: שכבת וידאו מסרט דוקומנטרי עדכני שערכתי, שכבת וידאו מסרט דוקומנטרי שביים חבר אודותיו ואודותיי, ושלושה שכבות צבעים שמקנים [בטוח שיש מילה בעברית, לא בטוח שאני יודע מהי] TINT דומיננטי לצבעים : אדום (שליש ראשון) ירוק (שליש שני) וכחול (שליש אחרון) ומייצגים בעיניי את היכולת הדה-קונסטרוקטיבית של המדיום, כי, כפי שידוע לכולנו, וידאו הוא אוסף של קוים שמורכבים מאוסף של נקודות כשלכל נקודה ("PIXEL" בעגה של ההם ההם) מבין ה 345,600 נקודות המרכיבות תמונה אחת המרכיבה 0.0333 שנייה (בארה"ב. בארץ – 0.04 שנייה, אתם יותר מהירים) ישנו ערך מספרי על סקאלה של אדום-ירוק-כחול. זה השלב לחזור ולהדגיש שמי שנהנה מהוידאו כמו שהוא שלא יקרא. סתם מקלקל להבין ממה נהנית. על כל התבשיל הזה יצקתי כמה פילטרים שבראשם GLOW (פילטר וידאו שמחזק את ה HIGHLIGHTS של הלבן בתמונה, ויוצר תחושה שמיימית, כמעט מלאכית, ומשטיח את העומק [במיוחד בכמויות שהשפרצתי אותה]) ו VIDEO MALFUNCTION – על מנת ללכלך קצת את התמונה במתכוון ולהוסיף לה קצת אי-סדר (זה בקושי מורגש בגרסה הזו, וקיים בעיקר בגרסה הסופית).
אז מה זה בעצם אומר?
כלום.
אין אמירה. אין נרטיב. זו עבודה מופשטת, ואישית. ברור שלכל קטע וידאו יש מעמד, משקל אנרגטי וחשיבות למיקום ולאורך, אבל זה דבר שלדעתי חשוב רק בעיניי, כי אני מכיר את כל הקטעים ואת ההקשר שלהם. הייתי יותר מתאר את המכלול כמשהו שיעבור מול העיניים של המחשב שלי היום אם הוא ימות, ואם הוא ישאל את עצמו רגע קודם לכן "מה בעצם עשיתי עד עכשיו?" .
כשאני רואה את קטעי הוידאו הנ"ל אני חושב
תל אביב, ניו יורק, GABRIELA ,בוסטון, איזה חיבור ויזואלי בין הפה הצועק של ליאור להפגנה במיסיסיפי והמילה EDGY (שהיתה כל הזמן מול העיניים שלי בזמן שעשיתי אותו)
כשאתם רואים אותו אתם חושבים
אקדחים, שנות ה – 90 , בחורה בביקיני, אחד שמזכיר מרגל, קטעים מהוליווד, פלאש-בק, חלום, סנופ דוג, הבחורה מאי-אר (שקוראים לה MAURA TIERNEY והיא אחלה בנאדם), בחורה חצי עירומה, והרבה כלום.
זה מוכיח לי שבכל זאת יש לקטע משמעות אסוציאטיבית מסויימת, ומשמח אותי לדעת שאפשר להנות ממנו גם בלי לדעת את ההקשר.
טוב, התעייפתי מלהוכיח את הגאונות שלי ונעבור לחלק האומנותי של הערב
 המדבר פורח, וזה מדהים לראות  הקקטוסים פורחים, וזה כואב לגעת (בדוק!)
יום טוב
N
| |
Ghost Towns
היום עם הרבה כתוב, אז מי שלא מעוניין יכול לדלג מיד לתמונות
השנה היא 1995. יפים, צעירים ומטומטמים, בוגרי יפן והודו, נסענו אני וחבר לאוסטרליה.
הקונספט: להגיע מדארווין (הנקודה הצפונית ביותר באי) לביירון ביי (הנקודה המזרחית ביותר) בטרמפים.
הציוד (של שנינו ביחד): שמיכה אחת, כילה אחת נגד יתושים, 2 סכיני "רמבו", , 2 חולצה, 2 ג'ינס, 6 זוגות גרביים, 2 בגדי ים ורדיו-טייפ הודי אדום שאוכל 12 בטריות פעם בשבוע-שבועיים.
המזומנים: יוק. 300 דולר בינינו וכרטיס ויזה בינלאומי שמשום מה לא עבד בשום מקום.
תקצר היריעה מלפרט את קורותינו: טרמפים של שלושה ימים ואלפי ק"מ, אירוח במקומות מדהימים, עדרי קנגורו רצים לצד הרכב בערבות המדבריות, נופים מדהימים ואנשים מדהימים עוד יותר. כל רגע היה חוויה, כל אדם שפגשנו היה סיפור, כל פלוץ שהפלצנו (מי שאין לו כסף באוסטרליה אוכל קופסאות של שעועית, הכי זול ומזין) היה שיר.
סיפורנו היום הוא על MCKINLEY, אבל לפני שנגיע אליה צריך להבין קצת רקע. נקפוץ רגע חזרה לתאילנד. חזרנו מהודו, נטולי מזומנים אך עם רעב להרפתקאות. היו לפנינו שתי אופציות: או לסוע לעבוד (הונג קונג או יפן) או לסוע למקום זול (אינדונזיה, מלזיה) ולגמור שם את הכסף ואז לחזור הביתה. זה השלב שבו אתה מדבר עם מטיילים אחרים ומקשיב להמלצות, מנסה לקבל מהם כיוון נסיעה. אוסטרלית בשם DIAMOND, שהסתובבה איתנו כל הזמן סיפרה לנו על אוסטרליה, ואפשר לומר שהיא הצליחה להדליק אותנו על הרעיון (מספיק היה לומר לנו "כמו הודו" כדי שנרצה לסוע לשם). חשבנו שנוכל להסתדר שם עם מעט כסף ואז להתחיל לעבוד. יאללה, בסדר. הבעיה הבאה: מחירי הטיסות לאוסטרליה היו יקרים מאוד, ואנו היינו כזכור דלי אמצעים. הדרך הזולה ביותר שמצאנו להגיע לאוסטרליה היתה לקחת אוטובוס לסינגפור (49 שעות באוטובוס תאילנדי... לא מאחל את זה אפילו לסדאם חוסיין) ומשם לטוס לדנפסאר (באלי, אינדונזיה) ומשם לדארווין. לפני שנסענו, ביקשנו מ DIAMOND כמה המלצות לגבי מקומות שכדאי להגיע אליהם, והיא כתבה לנו פתק עם כמה שמות של מקומות, וכמה DO ו DONT DO.
אוסטרליה, צפון. מדבר. ציה. אנחנו בלי מים, בלי צל ובלי כסף. ירדנו מטרמפ של כאלף קילומטר עם חבר שזרק אותנו בצומת באמצע שום מקום ותפס כיוון. כבר אכלנו את התפוז שהוא השאיר לנו. לבסוף התמזל מזלנו ועצר לנו רכב. האמת היא שהוא הגיע בדיוק בזמן מבחינתנו, כי כבר היינו מותשים והזבובים כבר התחילו לאכול אותנו ברצינות. (במקומות כאלה ישנם המון זבובים והנוכחות של בנאדם היא אטרקציה רצינית עבורם. הם מגיעים מכל עבר כדי לחזות בפלא ולא הולכים גם כשמנסים להעיף אותם). בעל הרכב היה כומר שהיה בדרכו לעיר MCKINLEY. הוא גר בעיר גדולה ומרוחקת אבל בתקופת הכריסמס הוא משרת ערים קטנות רבות – מגיע לשאת דרשה ולשמוע וידויים של חוטאים. כמובן שהוא שמח לשמוע שאנחנו מישראל (השורה I COME FROM WHERE JESUS DOES ממשיכה לשרת אותי בנאמנות עד עצם היום הזה) ושאל אותנו WHEN HAVE YOU LAST EATEN? למראה המבוכה והגמגום הוא שלף 40 דולר אוסטרלי, ואמר לנו לקנות לעצמנו ארוחה. לאחר מספר שעות שיחה מעניינת עד לא ממש, הגענו לעיר MCKINLEY. הכומר איחל לנו הצלחה ונפנה לעבר מאמיניו. הוא הוריד אותנו בתחנת דלק, שהיתה גם מסעדה. בלי לחשוב פעמיים, נכנסנו פנימה עם הרבה טקס בישבן והזמנו 2 סטייקים ו -2 בירות. ביום אחר היה אולי אפשר לבוא בטענות לגבי טריותה של הבירה וסוליותו של הסטייק, אבל לשנינו היה ברור שמדובר באוכל הטעים ביותר שאכלנו מאז ועד בכלל.
העיר MCKINLEY היתה עיר של גוזזי צמר. גרו בה כחמשת אלפים איש. יום אחד, מתישהוא בשנות השבעים, כל הכבשים מתו ממחלה. כל תושבי העיר עזבו, ונותרו בה רק עשרים וחמישה איש, שנקשרו למקום או לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב. אבל כל הבניינים עוד שם, הרחוב הראשי, החנויות, הספריה. זה מדהים לראות. אתה יודע שלכל בית יש סיפור, בכל כיכר עברו עשרות אנשים בכל יום, אתה מרגיש כאילו אתה על סט של סרט או במסיבה שאף אחד לא בא עדיין.
אחרי הסטייקים המופלאים חיפשנו מה לעשות, וכמובן שלא היה. הלכנו לישון בתוך אחד הבתים, פירקנו כמה קירות ושרפנו בשביל לשמור על החום. (לא מדובר פה במעשה ונדליסטי, כי זה היה דבר מקובל לעשות שם ואף נאמר לנו מפורשות ע"י בעל תחנת הדלק).היה מרענן לישון על רצפה של בית ולא על אדמה. שבעים ונהנים מחום האש שהדלקנו בתוך הבית, נרדמנו. בבוקר, חזרנו לתחנת הדלק והוצאנו את השלט שלנו, דיקט גדול ועליו אותיות ענקיות שהרכיבו את המלה PLEASE. במשך כל אותו היום עברו בכביש רק חמש מכוניות, וכולן עצרו בתחנת הדלק כדי להפיג את השעמום של הנסיעה הארוכה והמונוטונית בשיחה אוסטרלית ובבירה. לאף אחד לא היה מקום באוטו. בערב, אחרי סיבוב נוסף בעיר השקטה, המצאנו שירים לאור המדורה שהבערנו. בעל תחנת הדלק נתן לנו במתנה קצת אוכל ומפוחית פה קטנה מפלסטיק, וניגנו בלוז של לילה. לא יודע של מי היה הרעיון, אבל החלטנו לקרוא את הפתק של DIAMOND. למרבה ההפתעה היא הזכירה את MCKINLEY ואת הכביש שעליו העיר יושבת (MATHILDA HIGHWAY). על הפתק שכתבה היה מצויין באותיות גדולות פלוס קו מתחת, (שכנראה היה אמור להדגיש את חשיבות העניין) DO NOT TAKE MATHILDA HIGHWAY. SHITTY FOR HITCH HIKING אבל, כבר היה מאוחר מדיי.
ביום עברו בעיר רק שש או שבע מכוניות, וכבר הכרנו כמעט את כל התושבים. ככה זה כשגרים בעיר רק 25 אנשים ומגיעים אורחים מארץ רחוקה. בערב, במהלך הטיול הלילי בעיר, שמענו קולות צהלה עולים מאחד המבנים. מיהרנו לראות במה מדובר, וגילינו להפתעתנו את הפאב של MCKINLEY. זה לא היה סתם פאב, המקום הזה, אלא הפאב שבו צילמו את הסרט "קרוקודיל דנדי" והוא מלא תמונות מההפקה על הקירות, ובכלל שורה בו אוירה מצויינת של פאב אוסטרלי שלא אכפת לו מכלום ולאף אחד בעולם החיצוני לא אכפת ממנו. אין מילים לתאר כמה נהדר היה להיכנס למקום מוכר, שאפילו שמעולם לא דרכה בו כף רגלי, נראה היה לי מוכר ויזואלית מהסרט. חוץ מהעובדה שהיו בו פחות מעשרה איש, בהחלט היה מדובר במקום מעולה לבילוי (הכל יחסי, כמובן). שאלתי את ג'ון, אותו פגשתי במשך היום בתחנת הדלק למה הוא לא סיפר לי על הפאב. הוא משך בכתפיו וענה " AH MATE, THIS IS AUSTRALIA. EVERY PLACE HAS A PUB" וקנה לשנינו בירות. הייתי צריך לדעת: באוסטרליה, אם גרים במקום 25 איש, יש לפחות 2 מקומות בהם אפשר לקנות בירה.
אחרית אוסטרלית
בסופו של דבר נמאס לנו מ MCKINLEY ורצינו לישון קצת על דשא ולהיעקץ על ידי יתושים (וגם להגיע לביירון ביי) אז שרפנו את שארית 40 הדולר שקיבלנו על כרטיסי אוטובוס לעיר בשם ALPHA שהיתה קצת יותר גדולה, אבל עדיין חור. הגענו לביירון ביי שבוע לפני כריסמס ובילינו שם את תקופת החגים ועוד חודש וקצת.
הייתי בהרבה מקומות לפני ואחרי העיר MCKINLEY אבל שם קיבלתי את האהבה לערי רפאים. (ואולי גם לקולנוע).
חזרה לארה"ב
גם באמריקה יש מספר לא מבוטל של ערי רפאים. פה זה קצת שונה, אמנם, ורואים את זה מיד. כשהייתי לפני שבוע בעיר דארווין – עיירת כורי עופרת שננטשה ברגע שכל העפרת נגזלה מהאדמה [שהשם שלה העלה בי זכרונות אוסטרליים ובעצם גרם לכתיבת הפוסט המוארך הזה] עצרתי לצלם בכניסה לאחד הבתים. תוך דקה ושליש ראיתי וילון מוסט ופרצוף מפחיד ומזוקן שכמו אמר "עוד צעד אחד ותפגוש את השוט-גאן שלי" קידם את פניי. לא ממש מזמין. בכל אופן, זה עדיין קוסם לי להתהלך ברחובות נטושים, לשמוע את הרוח שורקת בין המבנים, להמציא לעצמי סיפורים מה היה פה פעם, ולהיזכר איך הטבע מתעתע באדם כל פעם מחדש ומראה לנו מי באמת הבוס.
דארווין, קליפורניה. תושבים: חמישים OR SO. בפאב השכונתי שלי יש יותר אנשים בכל ערב נתון.
הרחוב הראשי בעיר
הדיסקוטק המקומי, מצטערים, היום סגור
בתי הכורים הנטושים על רכס ההר. אם מישהו רוצה לחסוך קצת שכר דירה, תפדלו
שבוע טוב, בפעם הבאה 2 משפטים ותמונה. מבטיח.
N
| |
חשופים בצריח
בזמן האחרון נודע לי שקוראים רבים הצליחו לקלוט את זהותי או לקשר מאיפה הם מכירים אותי. מי מהם אמר לי שהוא הרגיש כמו חטטן כשהוא נכנס וקרא את מה שכתבתי. אז רק שתדע, אחויה, שלא הייתי כותב את זה אם לא הייתי רוצה שיקראו. אבל בלי שמות. אחד הקטעים החשובים בכל הקטע האינטרנטי הזה הוא האנונימיות (או כמו שאומרים באמריקקית לעוסה "my identity is a comodity". אה הה). ולכן, בכדי לשמור על הקומודיטי שלי, אני הולך לעשות את המתבקש. ונעבור ל-3 חשיפות אישיות. חשיפה ראשונה כמעט שלוש שנים באמריקה. מולדת הג'אנק פוד. תעצמו עיניים. (מטאפורה! איך אפשר לקרוא בעיניים עצומות???) ותחשבו "אמריקה". מה הדבר הראשון שבא לראש? נכון, לוגו של מקדונלדס / קולה / בורגר קינג וכדומה. אנחנו, זוגתי ואני, אוכלים רק טרי. עד אתמול. אתמול חזרתי עייף, נרדמתי על הספה כמו בול עץ. איכשהוא, בכוחותיי האחרונים נגררתי לעבר הסופר. ושם קניתי (נשימה עמוקה...) עוף שלם מוכן ואורז חמים וטעים. פשוט לא היה לי כוח. נשברתי. רצף נצחונות בן שלוש שנים של שטיפת כלים וחיתוך עגבניות התנפץ לו באחת. רגע של רפיון בתודעה, והיד אוחזת קופסה קטנה, עם תמונה מרהיבה של הצעת הגשה (האורז מעולם לא נראה טוב יותר). 1.09 דולר, ימבה מונוסודיום גלוטומט, שום דבר מזין, והכבוד שלי מגולגל קטן-קטן כמו מסטיק משומש שיורקים לתוך נייר. אידיוט בלונדיני בחליפה ועניבה מפוספסת אמר בפרזנטציה "נמכור את זה ב-1.09 , ככה הצרכן יחשוב שזה זול. ובתמונה תהיה פרוסת עגבנייה, שזה יעורר קונוטציה של בריא ומזין. ונכתוב 'הצעת הגשה' בקטן קטן קטן כדי שלא יידעו שכל מה שבתמונה אין פה בפנים". ואנשים באמת מאמינים שזה זול ומזין. אומה שלמה של רווקים, גרושים וסתם עצלנים קונים את הזבל הזה, שאני הצלחתי להימנע ממנו. עד אתמול. למען הסדר הטוב והתדמית הנקייה צריך לומר שטרפתי קצת מהעוף והתעוררתי טיפה, והוספתי את תוכן השקית ל-2 כוסות מים והבאתי לרתיחה, תוך כדי בחישה. אבל להבדיל משאר הפרולטריון הוספתי שקדים מולבנים, צנוברים קלויים, קמצוץ טרגון, אורגנו, טימין, ורמיצ'לי ושמן שום (בשביל להשלים את הטעם האיטלקי-לבנטיני), וככה עשיתי לי חמים וטעים שיצא גם חם וגם לא ממש רע, ואני אפילו לא ברגשות אשם, עובדה שאני מספר על זה בלי להסמיק. חשיפה שנייה (אולי קצת יותר מורכבת מבחינה מבנית מהראשונה, אבל לא פחות שטחית) פרולוג
יום קיץ שמשי. אי-שם במערב התיכון בארה"ב. זהו יום חתונתם של ביל ואשלי. הכל תוכנן לפרטי-פרטים. כל האורחים הגיעו מכל קצוות היבשת. אפילו דוד בוב הגיע מדייטון, אוהיו. החזרות על הטקס עברו כסדרן, אפילו טקס החתונה עצמו. כל המשפחה והחברים התרגשו מאוד. אשלי כל-כך התרגשה שהיא לא הצליחה לאכול אפילו פירור. חבל, העגל באמת מצויין (כך יאמרו הקרובים בחלוף השנים). לאחר טקס החתונה, הזוג המלכותי צועד בראש מורם לעבר כרכרה, שמחכה להם מחוץ לאולם-השמחות. אשלי מנופפת לעבר חברותיה, ומפריחה נשיקות לעבר גייל, חברתה הטובה ביותר, שנראית יותר-ממאושרת בחברתו של סטיב, אחד הקולג' באדיז של ביל. ביל עוזר לה לטפס לתוך הכרכרה. ג'נטלמן אמיתי, כמו ביום שנפגשנו, היא חושבת לעצמה. הזוג הצעיר והמאושר יושב בכרכרה, הסוס הצחור מושך את הכרכרה. אשלי זורקת את זר הפרחים שבידיה, והוא נוחת, כמה מפתיע, בכף ידה של גייל. והשמחה רבה. הסיפור (ממשיך מאותה נקודה, בעצם) מקס, אחיו הצעיר של ביל, מצלם את כל השמחה במצלמה ביתית, שיהיה. הזוג המלכותי קולט את מקס ומנופף לעברו כאילו מעולם לא ראו מצלמה בחייהם. ואז... מסיבה לא ברורה, אולי אבן בפרסה, הסוס מחליט שנמאס לו להיות אציל. הוא נעמד על רגליו האחוריות ופותח בדהרה פראית. ביל מנסה להשתלט עליו, אך ללא הועיל. הסוס ממשיך בשלו, לעבר האגם שנמצא בקצה המתחם. אשלי בפניקה, אוחזת בחוזקה בזרועו של ביל. ביל, מצדו, מנסה להשתלט על הסוס בעזרת המושכות ומנופף את זרועותיו לכל עבר. אשלי עפה מתוך הכרכרה, נוחתת על התחת בשלולית בוץ סמוך לאגם, ופורצת בבכי. הסוס ממשיך לדהור ונעצר רק בתוך האגם, כמובן לאחר שהוא וידא שביל נרטב מכף רגל ועד ראש. את כל הפרולוג המצאתי, אבל סביר להניח שבמקרים רבים הוא אוטנטי. כל שאר הסיפור תופס 10 שניות זמן מסך. כן, מה לעשות, ראיתי את זה בטלויזיה. אני שואב הנאה מוזרה מלראות אמריקאים נדפקים. זה משמח אותי כשהטיפש נוהג את האופנוע שלו ישר לתוך העץ, כשהסירה מתהפכת וכל העשירים נרטבים, כשהתינוק עושה את צעדיו הראשונים ישר לתוך דלת הזכוכית של הסלון (לא שובר כלום, רק דופק ת'ראש) וכשאשלי נופלת לבוץ. אני אוהב לראות Americas Funniest Videos. זה לא כמו פספוסים, לא עובדים שם על חנה לסלאו ואין את יצפאן שמחקה הודי וקורע אותך מצחוק, אבל זה מקור לא מבוטל להנאה סאדיסטית. בתור בנאדם שמכיר קצת את אופן היצירה של המדיום הטלויזיוני, אני מודע לכך שזו טלויזיה ברמה אפסית: סתם קטעי וידאו שנשלחו ע"י צופים. הומור ויזואלי נטו, קצת עריכה ועוד סאונד-אפקט מוגזם או שניים והרי לנו תכנית של חצי שעה, שמשודרת כל יום בערוץ איזוטרי (ABC family) ואף אחד לא רואה חוץ ממני ועוד כמה אנשים שגרים בקרוואנים ועובדים כנהגי-משאיות. אבל עם כל זה יש משהו אמיתי בתכנית, שמורכבת כולה מקטעים שנשלחו ע"י צופים. ג'ואי באמת זרק את כדור הבייסבול ישר לביצים של אבא שלו. סמנתה באמת דפקה לכלב גביע גלידה על הראש, התינוק של משפחת ורבינסקי באמת הפליץ מתוך שינה. And I love it! חשיפה שלישית 
למען הסר ספק, זה אני, ואני שוטף ת'אוטו שבוע טוב N
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
