ירושלמי בהוליווד
It's my party and I'll cry if I want to |
| 3/2005
 שישים שניות על מיתוס הצבר
הבה נזכור שמדובר בראשית שנות החמישים, עת המיתוס נוצר מתוך צורך – קליטת פליטים מהגלות בדרך שתהיה היעילה ביותר עבור המדינה הסוציאליסטית הצעירה, תוך נסיון גס של הטמעתם בחברה בכוח. הישראלי ה"חדש" הוא שורשי, לא גלותי. אין בו סממנים של חו"לניקיות – מעילים של ייקים מברלין, פיאות של תימנים מצנעה. הוא עובד אדמה וקשוח (רצוי בלונדיני-עיניים כחולות-גוף משולש-כובע טמבל). וכמו שיח הצבר, הוא קשוח וקוצני מבחוץ אבל רך ומתוק מבפנים.
אז ככה: שיח הצבר מגיע מדרום אמריקה, וכל קשר בינו לבין ארץ הקודש הוא כמו הקשר בין סלט ערבי, פיתה עיראקית וחביתה ספרדית ל ISRAELI BREAKFAST שמוכרים בתאילנד.
המתיקות של הפרי היא עונתית, מה שאומר שרוב השנה הצבר לא מתוק בכלל. זה כבר יותר קולע – הישראלי באמת חמוד עד גיל 3 בערך, ואז זה עובר לו והוא נהיה רק הקוצים.
חוץ מזה, סאברס זה לא טעים, ואהבתי את זה רק כשזה בא בצורת קרטיב (ואז ניתן לייחס את הטעם הטוב לחומרים שהשם שלהם מתחיל ב E וכוללים מספר בין 1 ל 300 )
ובינינו, קקטוס זה דבר יפה לראות, אבל לא מזמין. אתה יודע שאתה עלול לחטוף, אז למה לך בכלל להתעסק? זו מעין כרוניקה של כאב ידוע מראש, שאפשר למנוע בקלות יחסית, פשוט לאכול פרי אחר, יותר יוזר-פרנדלי.
כמה ישראלים שפגשתי במדבר
לא רוצה להזכיר את פרויד, אז פשוט נסכם שזה ישראלי מוצלח במיוחד
דרכו של הטבע לרמוז לך "אל תתעסק איתי"
שבוע טוב
N
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
