| 12/2004
 Ghost Towns
היום עם הרבה כתוב, אז מי שלא מעוניין יכול לדלג מיד לתמונות
השנה היא 1995. יפים, צעירים ומטומטמים, בוגרי יפן והודו, נסענו אני וחבר לאוסטרליה.
הקונספט: להגיע מדארווין (הנקודה הצפונית ביותר באי) לביירון ביי (הנקודה המזרחית ביותר) בטרמפים.
הציוד (של שנינו ביחד): שמיכה אחת, כילה אחת נגד יתושים, 2 סכיני "רמבו", , 2 חולצה, 2 ג'ינס, 6 זוגות גרביים, 2 בגדי ים ורדיו-טייפ הודי אדום שאוכל 12 בטריות פעם בשבוע-שבועיים.
המזומנים: יוק. 300 דולר בינינו וכרטיס ויזה בינלאומי שמשום מה לא עבד בשום מקום.
תקצר היריעה מלפרט את קורותינו: טרמפים של שלושה ימים ואלפי ק"מ, אירוח במקומות מדהימים, עדרי קנגורו רצים לצד הרכב בערבות המדבריות, נופים מדהימים ואנשים מדהימים עוד יותר. כל רגע היה חוויה, כל אדם שפגשנו היה סיפור, כל פלוץ שהפלצנו (מי שאין לו כסף באוסטרליה אוכל קופסאות של שעועית, הכי זול ומזין) היה שיר.
סיפורנו היום הוא על MCKINLEY, אבל לפני שנגיע אליה צריך להבין קצת רקע. נקפוץ רגע חזרה לתאילנד. חזרנו מהודו, נטולי מזומנים אך עם רעב להרפתקאות. היו לפנינו שתי אופציות: או לסוע לעבוד (הונג קונג או יפן) או לסוע למקום זול (אינדונזיה, מלזיה) ולגמור שם את הכסף ואז לחזור הביתה. זה השלב שבו אתה מדבר עם מטיילים אחרים ומקשיב להמלצות, מנסה לקבל מהם כיוון נסיעה. אוסטרלית בשם DIAMOND, שהסתובבה איתנו כל הזמן סיפרה לנו על אוסטרליה, ואפשר לומר שהיא הצליחה להדליק אותנו על הרעיון (מספיק היה לומר לנו "כמו הודו" כדי שנרצה לסוע לשם). חשבנו שנוכל להסתדר שם עם מעט כסף ואז להתחיל לעבוד. יאללה, בסדר. הבעיה הבאה: מחירי הטיסות לאוסטרליה היו יקרים מאוד, ואנו היינו כזכור דלי אמצעים. הדרך הזולה ביותר שמצאנו להגיע לאוסטרליה היתה לקחת אוטובוס לסינגפור (49 שעות באוטובוס תאילנדי... לא מאחל את זה אפילו לסדאם חוסיין) ומשם לטוס לדנפסאר (באלי, אינדונזיה) ומשם לדארווין. לפני שנסענו, ביקשנו מ DIAMOND כמה המלצות לגבי מקומות שכדאי להגיע אליהם, והיא כתבה לנו פתק עם כמה שמות של מקומות, וכמה DO ו DONT DO.
אוסטרליה, צפון. מדבר. ציה. אנחנו בלי מים, בלי צל ובלי כסף. ירדנו מטרמפ של כאלף קילומטר עם חבר שזרק אותנו בצומת באמצע שום מקום ותפס כיוון. כבר אכלנו את התפוז שהוא השאיר לנו. לבסוף התמזל מזלנו ועצר לנו רכב. האמת היא שהוא הגיע בדיוק בזמן מבחינתנו, כי כבר היינו מותשים והזבובים כבר התחילו לאכול אותנו ברצינות. (במקומות כאלה ישנם המון זבובים והנוכחות של בנאדם היא אטרקציה רצינית עבורם. הם מגיעים מכל עבר כדי לחזות בפלא ולא הולכים גם כשמנסים להעיף אותם). בעל הרכב היה כומר שהיה בדרכו לעיר MCKINLEY. הוא גר בעיר גדולה ומרוחקת אבל בתקופת הכריסמס הוא משרת ערים קטנות רבות – מגיע לשאת דרשה ולשמוע וידויים של חוטאים. כמובן שהוא שמח לשמוע שאנחנו מישראל (השורה I COME FROM WHERE JESUS DOES ממשיכה לשרת אותי בנאמנות עד עצם היום הזה) ושאל אותנו WHEN HAVE YOU LAST EATEN? למראה המבוכה והגמגום הוא שלף 40 דולר אוסטרלי, ואמר לנו לקנות לעצמנו ארוחה. לאחר מספר שעות שיחה מעניינת עד לא ממש, הגענו לעיר MCKINLEY. הכומר איחל לנו הצלחה ונפנה לעבר מאמיניו. הוא הוריד אותנו בתחנת דלק, שהיתה גם מסעדה. בלי לחשוב פעמיים, נכנסנו פנימה עם הרבה טקס בישבן והזמנו 2 סטייקים ו -2 בירות. ביום אחר היה אולי אפשר לבוא בטענות לגבי טריותה של הבירה וסוליותו של הסטייק, אבל לשנינו היה ברור שמדובר באוכל הטעים ביותר שאכלנו מאז ועד בכלל.
העיר MCKINLEY היתה עיר של גוזזי צמר. גרו בה כחמשת אלפים איש. יום אחד, מתישהוא בשנות השבעים, כל הכבשים מתו ממחלה. כל תושבי העיר עזבו, ונותרו בה רק עשרים וחמישה איש, שנקשרו למקום או לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב. אבל כל הבניינים עוד שם, הרחוב הראשי, החנויות, הספריה. זה מדהים לראות. אתה יודע שלכל בית יש סיפור, בכל כיכר עברו עשרות אנשים בכל יום, אתה מרגיש כאילו אתה על סט של סרט או במסיבה שאף אחד לא בא עדיין.
אחרי הסטייקים המופלאים חיפשנו מה לעשות, וכמובן שלא היה. הלכנו לישון בתוך אחד הבתים, פירקנו כמה קירות ושרפנו בשביל לשמור על החום. (לא מדובר פה במעשה ונדליסטי, כי זה היה דבר מקובל לעשות שם ואף נאמר לנו מפורשות ע"י בעל תחנת הדלק).היה מרענן לישון על רצפה של בית ולא על אדמה. שבעים ונהנים מחום האש שהדלקנו בתוך הבית, נרדמנו. בבוקר, חזרנו לתחנת הדלק והוצאנו את השלט שלנו, דיקט גדול ועליו אותיות ענקיות שהרכיבו את המלה PLEASE. במשך כל אותו היום עברו בכביש רק חמש מכוניות, וכולן עצרו בתחנת הדלק כדי להפיג את השעמום של הנסיעה הארוכה והמונוטונית בשיחה אוסטרלית ובבירה. לאף אחד לא היה מקום באוטו. בערב, אחרי סיבוב נוסף בעיר השקטה, המצאנו שירים לאור המדורה שהבערנו. בעל תחנת הדלק נתן לנו במתנה קצת אוכל ומפוחית פה קטנה מפלסטיק, וניגנו בלוז של לילה. לא יודע של מי היה הרעיון, אבל החלטנו לקרוא את הפתק של DIAMOND. למרבה ההפתעה היא הזכירה את MCKINLEY ואת הכביש שעליו העיר יושבת (MATHILDA HIGHWAY). על הפתק שכתבה היה מצויין באותיות גדולות פלוס קו מתחת, (שכנראה היה אמור להדגיש את חשיבות העניין) DO NOT TAKE MATHILDA HIGHWAY. SHITTY FOR HITCH HIKING אבל, כבר היה מאוחר מדיי.
ביום עברו בעיר רק שש או שבע מכוניות, וכבר הכרנו כמעט את כל התושבים. ככה זה כשגרים בעיר רק 25 אנשים ומגיעים אורחים מארץ רחוקה. בערב, במהלך הטיול הלילי בעיר, שמענו קולות צהלה עולים מאחד המבנים. מיהרנו לראות במה מדובר, וגילינו להפתעתנו את הפאב של MCKINLEY. זה לא היה סתם פאב, המקום הזה, אלא הפאב שבו צילמו את הסרט "קרוקודיל דנדי" והוא מלא תמונות מההפקה על הקירות, ובכלל שורה בו אוירה מצויינת של פאב אוסטרלי שלא אכפת לו מכלום ולאף אחד בעולם החיצוני לא אכפת ממנו. אין מילים לתאר כמה נהדר היה להיכנס למקום מוכר, שאפילו שמעולם לא דרכה בו כף רגלי, נראה היה לי מוכר ויזואלית מהסרט. חוץ מהעובדה שהיו בו פחות מעשרה איש, בהחלט היה מדובר במקום מעולה לבילוי (הכל יחסי, כמובן). שאלתי את ג'ון, אותו פגשתי במשך היום בתחנת הדלק למה הוא לא סיפר לי על הפאב. הוא משך בכתפיו וענה " AH MATE, THIS IS AUSTRALIA. EVERY PLACE HAS A PUB" וקנה לשנינו בירות. הייתי צריך לדעת: באוסטרליה, אם גרים במקום 25 איש, יש לפחות 2 מקומות בהם אפשר לקנות בירה.
אחרית אוסטרלית
בסופו של דבר נמאס לנו מ MCKINLEY ורצינו לישון קצת על דשא ולהיעקץ על ידי יתושים (וגם להגיע לביירון ביי) אז שרפנו את שארית 40 הדולר שקיבלנו על כרטיסי אוטובוס לעיר בשם ALPHA שהיתה קצת יותר גדולה, אבל עדיין חור. הגענו לביירון ביי שבוע לפני כריסמס ובילינו שם את תקופת החגים ועוד חודש וקצת.
הייתי בהרבה מקומות לפני ואחרי העיר MCKINLEY אבל שם קיבלתי את האהבה לערי רפאים. (ואולי גם לקולנוע).
חזרה לארה"ב
גם באמריקה יש מספר לא מבוטל של ערי רפאים. פה זה קצת שונה, אמנם, ורואים את זה מיד. כשהייתי לפני שבוע בעיר דארווין – עיירת כורי עופרת שננטשה ברגע שכל העפרת נגזלה מהאדמה [שהשם שלה העלה בי זכרונות אוסטרליים ובעצם גרם לכתיבת הפוסט המוארך הזה] עצרתי לצלם בכניסה לאחד הבתים. תוך דקה ושליש ראיתי וילון מוסט ופרצוף מפחיד ומזוקן שכמו אמר "עוד צעד אחד ותפגוש את השוט-גאן שלי" קידם את פניי. לא ממש מזמין. בכל אופן, זה עדיין קוסם לי להתהלך ברחובות נטושים, לשמוע את הרוח שורקת בין המבנים, להמציא לעצמי סיפורים מה היה פה פעם, ולהיזכר איך הטבע מתעתע באדם כל פעם מחדש ומראה לנו מי באמת הבוס.
דארווין, קליפורניה. תושבים: חמישים OR SO. בפאב השכונתי שלי יש יותר אנשים בכל ערב נתון.
הרחוב הראשי בעיר
הדיסקוטק המקומי, מצטערים, היום סגור
בתי הכורים הנטושים על רכס ההר. אם מישהו רוצה לחסוך קצת שכר דירה, תפדלו
שבוע טוב, בפעם הבאה 2 משפטים ותמונה. מבטיח.
N
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
