כבר שלושה ימים שאני קוראת את החמישי של הארי פוטר בכל רגע פנוי. מידי פעם צוחקת בכל רם, מידי פעם נבהלת בקול רם, מידי פעם צובטת את ג'ו ומספרת לו מה הולך ומי נגד מי, בתקווה להלהיב אותו קצת, שיפתח את הדעת לספרים שהם לא יז'י קושינסקי או הנרי מילר. לא ממש הלך לי.

ואתמול בלילה, בדיוק כשהייתי בעמוד 555 פניתי אליו ואמרתי בהפתעה מרובה - אלוהים אדירים, כבר קראתי את הספר הזה, אני יודעת מה מחביאים במחלקת המיסתורין של משרד הקסמים!

מייד הוא קרא לי אהבלה ולא הפסיק לצחוק עלי כל הערב.

או כמו שנעה אומרת - אם היית שואלת אותי הייתי מספרת לך שכבר קראת את זה בשנה שעברה, באנגלית.

או כמו שרוני אומרת - אם היית שואלת אותי הייתי מספרת לך ששנה שעברה הבאתי לך את הספר שלי אחרי שנדנדת לי במשך שלושה חודשים.

או כמו שג'ו אומר - את אהבלה.

בבוקר הלכתי עם רוני לקנות חולצות. עקב הריונה המתקדם (חודש חמישי!) היא נאלצת לצאת לתור אחר חולצות בערך כל שבועיים, והיא אף פעם לא מוצאת, יען בפתח תקווה יש רק חנויות לארסיות, ובגדי הריון או מידות גדולות עולים הרבה כסף. היא כבר פיתחה הליכה מדדה כזו של הריוניות, ובמהלך הסיבוב בעיר היא היתה יותר עסוקה בלחפש ספסל מוצל או שירותים מאשר בגדים. בכל פת, אגב, אין אפילו בית קפה אחד עם שירותים, אז נאלצנו לשבת ב'שרי', למרות שאנחנו לא סובלות מקומות של זקנים שמגישים לאזניה צמחית משלשלת וצועקים עלייך אם את מתלוננת שהעוגת גבינה חמוצה. אבל לשם שינוי הביקור עבר בשלווה יחסית. ירדנו על ארוחת בוקר זוגית, כמו בימים הטובים של הבראנצ'ים באוליב, ואפילו הלחמניות מקמח תפוחי אדמה עם הארומה של חמאת שום לא העיבו על המצב רוח.

בערב זוקיני ונעה באו עם הDVD של "הטינה", וכך יצא שבמשך שעה וחצי לערך ישבנו ובהינו בסרט אימה הכי משעמם בעולם. חוסר עלילה משווע, שחקנים פלקטים, ורוח רפאים שכל מה שהיא יודעת לעשות זה קולות של בעעעעע. "אבל אמרו שזה יותר מפחיד מהצלצול" אמרה נעה, אלק יותר מפחיד מהצלצול, בקושי יותר מפחיד מהרינגטון. "ידעתי שאסור לסמוך על סרט עם סרה מיז'ל גזר" אמר ג'ו, ואז הוסיף בגאווה - "היי! הצלחתי לשבש את כל השמות שלה בבת אחת!". במהלך הסרט, כדי לא להירדם, התקשרתי לנעה מספר פעמיים ממספר חסוי ועשיתי לה בעעעעעע. גם זרקתי עליה ספוג ליפה ועשיתי לה בעעעע, וכשהם הלכו עמדתי במרפסת וצעקתי להם בעעעעעע. ולסיכום, זה כל מה שיש לי להגיד על הסרט הזה - בעעעעע.

דרך אגב, מישהו יודע ממה מכינים ספוג ליפה? ואיך? ולמה? קניתי לג'ו ליפה אצל העיראקי ומאוד נבהלתי כשהתחילו ליפול ממנו גרעינים (מהספוג, לא מהעיראקי) וכרגע זה הדבר שהכי מעניין אותנו בעולם. תודה.

אני מחשבת את התקדמות העבודה שלי עד השעה שבע, שזו שעה סבירה אך עם נטייה לגלוש עד לשמונה, שזה כבר מאוחר. ואז נון מתקשרת אלי שהיא מגיעה מתל אביב, וומייד מצאתי את עצמי מקפלת עניינים תוך כדי יעילות וכיסתוח. לקחתי נון לברוריה ואירחתי אותה באכזריות ואף הפגשתי אותה עם ג'ו שבדיוק קפץ לעשות קניות בסופר, כי נמאס לו לשמוע את האיקרה מזמרת כל פעם שהוא פותח את הדלת של המקרר. נון הסכימה לכרסם טיפין טיפין מהפסטה של רועי דווקא, ואף הצליחה להתיידד קלות עם החתולה דיאנה, שזה גם הישג. היא נורא מצחיקה אותי, אז ניסיתי לפתוח לה בטארוט כתמורה, ואז רוני התקשרה.

היה לה יום מבאס בעבודה, וכולה הייתה עצבנית והתכווצויות, אז בוודאי שהיא יכולה לבוא, ותוך כדי, אגב, התקשר גם עורך אחד, שאת הכתבה ליום חמישי הוא רוצה ליום רביעי וחוץ מזה עוד אחת למחר, אז כבר נהייתי עצבנית. בנתיים ג'ו המוכשר פתח לי את הנעילה של הסים קארד בסלולר, כך שעכשיו אני יכולה להשתמש בסים של האורנג' ולחסוך כסף באין מפריע. רוני הגיעה רוטנת, וכך הצטופפנו שלושתנו במטבח וזימזמנו ואכלנו. ואז נון היתה צריכה שאלווה אותה לתחנה וכך עשיתי, ובדרך חזרה פגשתי את טושה וגם היא רטנה, ואז עלינו הביתה וצפינו כולנו יחדיו בכוכב נולד 3, וצעקנו הרבה ועישנו חשיש במרפסת כי רוני הריונית וזה, ובדיוק רגע לפני שנגמר לי הכוח סופית רוני הלכה הביתה, טושה הלכה לישון, ואני הלכתי להתקלח.

קמתי היום בשבע בבוקר.

הייתי עייפה עוד לפני שהתעוררתי.

רוני עם הבטן של מרץ

רוני עם הבטן של אפריל

מזכרת מהפופיק של רוני לפני שהוא ייצא החוצה

צילמתי גם את נון תמונה יפה מאוד אך יש לי הרגשה שאם אני אשים אותה פה זה יהיה הסוף שלי.

עכשיו כבר מותר לספר, אז אני מספרת.

אתמול ישבתי עם טושה לראות את הקדם. כמובן שהזדעזנו קשות מהשירים (חצי מהשירים היו בערבית, וחצי באנגלית, מה הקטע?) ועוד יותר מהמחשוף של אטיאס (ישבתי דבוקה למסך וחיכיתי שתעוף לה פטמה החוצה). פתאום רטט לי הטלפון ועל הקו רוני, שחזרה מעוד בדיקת רחם, מסוג כלשהוא, כמו שעוברות כל ההריוניות.

כן, רוני בהריון, מה ציפיתם? התחתנה, עשתה ירח דבש בתאילנד, קיבלה קידום בעבודה, שכרו דירה בפ"ת, עכשיו הריון. ידענו שזה יקרה, רמזתי על זה בעבר, אבל אסור היה לספר בפירוש. עכשיו מותר.

טוב, היא אומרת לי - את חייבת לבוא! בנחרצות אופיינית. אמרתי לה - למה דווקא היום? אני רואה את הקדם. נבוא לראות את הדירה מחר. אז היא אמרה לי - לא לא לא!!! את חייבת לבוא היום! המשכתי לנסות להתווכח (בכל זאת, איך אפשר להשוות את הקדם אירוויזיון לדירה פתח תקוואית נטולת רהיטים?) והיא המשיכה לשכנע אותי עד הטיעון הגורלי - "אני לא יכולה לספר לך על זה בטלפון, את חייבת לבוא".

טוב, אז כנראה שאני חייבת.

התלבשתי והתארגנתי תוך כדי שאני מדמיינת לי את הבשורה - זו בת! ידעתי שזו בת! לרוני תהיה בת קטנה וחמודה ואנחנו כל היום נתעסק לה בשיער ונלביש אותה בברביות! איזה כיף! ירדתי למטה, יען יש לנו תחנת אוטובוס ממש מתחת לבית, ובנתיים התקשרתי אליה כדי לוודא איפה לרדת. היא כנראה היתה נורא מבולבלת מהבדיקה, כי כל הזמן שאלה אותי על איזה קו אני, והיתה מאוד לא ברורה. לקח לי כמה דקות להבין שהיא עומדת במרחק שני מטר ממני, מצויידת בבעלה ופחית פפסי.

תשמעי איזה קטע, היא אומרת - לקחנו בטעות קו 82, והוא לא עוצר בז'בוטינסקי. אז בעלי (היא לא קוראת לו בעלי, אבל בבלוג קוראים לו בעלי) אומר לי - אני מת מצמא, ומה אנחנו מגלים? מכונת שתיה ליד הבית שלך! בשום מקום בארץ אין מכונות שתיה! רק בפתח תקווה!

אז אמרתי לה - תגידי לי, בשביל זה אני מפסידה את הקדם? מה את רוצה מחיי? מה החדשות?

אז היא אמרה לבעלה - תספר לה, אני לא יכולה

אז הוא צחק

ואני אמרתי - נו!!! תספרו לי כבר חולירות

אז הם סיפרו לי ש..

תאומים!

ת- או-מ-י-ם !! בבטן הקטנה והיפה שלה! שני בוטנים קטנים! שתי עגלות, שתי מיטות, 70 חבילות חיתולים בחודש, חמש משכורות!

כולנו בשוק לגמרי ולא מעכלים. בוכים צוחקים ומתים מפחד.

אמא שלי צרחה מאושר (והוסיפה - תבקשי ממנה שתיתן לך אחד)

ג'ו סימסם:  U SHIT ME !!!

ואחר כך הגענו אל הבית החדש שלהם והיא קרעה לי את התחת בטקן 4, ולא הרשתה לי להחזיר לה, כי אסור לה להתאמץ.

היא בגילי, דרך אגב. בעצם, קטנה ממני בשנה.

חברה שלי מהצבא.

עכשיו בגרסת התאומים.