שלומות!

ובכן, עלי לקצר, משום שיש לי הרבה תמונות. רובן, כידוע, גרועות, אבל לא סתם גרועות "כי השמש היתה כל הזמן בזווית הלא נכונה" (תירוץ מתבקש) אלא בגלל שהן ממורמרות ובדיכאון. הן ממורמרות ובדיכאון, בגלל ששירה המפגרת פירמטה את הכרטיס זיכרון של המצלמה אחרי יומיים באמסטרדם, ועוד באמצע שוק הפרחים. מפגרת מפגרת מפגרת.

כמעט התחלתי לבכות באותו רגע, אבל לא רציתי לעשות לג'ו סצנות באמצע הרחוב. אז לפני שאני מתחילה רשמית בפוסט, אבקש רגע של דומיה לזכר התמונה של הילדה עם היונים, התמונות של הגבינות והתמונה של הטוליפים באדנית עם השתקפות של שמיים בחלון. יימח שמי.

ההלם הראשוני

הדבר הראשון ששמנו לב אליו, זה שההולנדים כל כך נחמדים, שזה פשוט בלתי נתפס. הם לא מסתפקים רק בלענות לך, אלא עושים את זה בחיוך ומסיימים בהלצה. הם כל כך נחמדים, שזה כבר נהיה אובססיבי. בפאב אחד שתי מלצריות כמעט טיפסו אחת על השניה מרוב התלהבות רק כדי להסביר לנו איפה נמצא בית הפאנקייק הקרוב. בחנות מזכרות המוכר שירטט לנו מפה מפורטת של העיר, רק כדי להכניס קצת נוף להסברים שלו כיצד ללכת ישר עד סוף הרחוב. במלון, כששאלנו איפה אפשר לקנות קופי טו גו, שלחו אותנו למטבח לשימוש חופשי במכונת קפה.  הם כל כך נחמדים, שהשמש שם שוקעת רק בעשר בלילה ועד אז זה מרגיש כמו ארבע בצהריים לנצח. והם כל כך נחמדים, שכבר ענינו להם ב"גועל נפש" מרוב שנמאס לנו להגיד תודה רבה.

ההלם המשני

אלו המדרגות לחדר במלון.

ככה זה נראה מלמטה.

ואם אתם מתקשים להבין בגלל התמונה הגרועה, אז מדובר בגרם המדרגות הכי תלול בעולם, אותו היינו צריכים לעלות עם מזוודות, לעלות בסיומו של יום הליכות ארוך, ולעלות כשאנחנו חצי שיכורים לגמרי וחצי מסטולים לגמרי.

ואז, צריך גם לרדת.

וכמובן, ישנם האופניים.

ההולנדים נוסעים באופניים באותה מיומנות שבה הישראלים עוקפים בתור. הם עושים את זה בנון-שאלנטיות לגמרי תוך כדי שהם מסיעים ילד אחד צהוב מקדימה, ילדה אחת צהובה במצב בהייה מאחורה, תינוק צהוב במנשא על הבטן, שקיות משני צדדי הכידון, ודיבור שוטף בסלולרי. בזמן שישבנו באיזה בית קפה, התחרדנו (ע"ע) ושתינו בירצ'ה (ע"ע), ספרנו בחורה אחת נוסעת עם כלוב ציפורים, אחת עם אלף שקיות, אין ספור קשקשנים סלולרים, מספר רוכבים פסטורלים עם פרחים בסל, ואחד עם טרמפולינה.

עקב טרגדית התמונות, יש לי רק תמונה אחת של אופניים מקושטות, וזה עוד בקטנה. בכל העיר מפוזרים אופניים בצבעי פסטל, בלוק מנומר, סבנטיז, מקושטים בפרחים בובות ומנורות וכולי וכולי.

אמצעי בילוי:

בגדול, מה שעשינו שם במשך חמישה ימים, זה בעיקר להסתובב. הסתובבנו בשווקים, בחנויות, בפארקים, בסטראכטים, בפליינים, בצ'יינה טאון, בחלונות האדומים, בין התעלות, בשיט, באופניים ובטארמים. הלכנו לאיבוד ללא הפסקה, התנפחו לנו הרגליים ללא היכר ונשבר לנו התחת מהאופניים, אבל זה היה שווה את זה.

בכיכר הליידספליין יש כמעט כל שעה עגולה הופעה ספונטנית של מישהו. היו שם כמה ילדים שעשו ברייקדאנסינג מקצועי, נגני גיטרה למינהם ואחד עם קליסלופון, איטלקי קטן שעשה להטוטים עם כדורגל על עמוד חשמל (וכמובן שברגע שהוצאתי את המצלמה הוא ירד מהעמוד) ואירי נחמד ששילב סטנד אפ בג'אנגלינג של אופניים ומסור (פועל).

עם אופניים

עם מסור (וסכין ותפוח)

הרחבה מול ארמון המלכה היא יותר אמצעי בילוי למשפחות עם צאצאים, יש שם פסלי אדם מכל מיני סוגים שאפשר להצטלם איתם תמורת כמה יורו, נשים בתלבושות מסורתיות עם סל פרחים שאפשר להצטלם איתן תמורת כמה יורו, ותאטרון בובות נודד לדוברי הולנדית שוטפת. אחרי שסיימתם לצלם את הילדים עם כל האטרקציות הנ"ל, אפשר לשים אותם בתוך היונים או לזרוק אותם במאדאם טוסו, ואז ללכת לעשות קניות בקאלברסטארכט.

בעיקרון, בשביל ההולנדים, כל דבר קטן שקורה הוא סיבה למסיבה. רגע מרגש נרשם כשמול הבית קפה בו ישבנו גררו רכב, ועשרות תושבים וכמה תיירים עצרו נשימתם והסתכלו. בשבילם זו היתה אטראקציה היסטורית, בשבילנו זה היה מוזר מאוד- הפקח צילם את המכונית (במצלמה דיגיטלית) ואז פרץ את החלון (!!!) הוריד את ההאנדברקס וגילגל את הרכב לעבר הגרר. התעצבנתי, אם מישהו היה פורץ לי לרכב הייתי מקרקרפת לו את הצורה, חוק או לא חוק. מצד שני, אין לי בכלל רכב. מצד שלישי, אני גם לא אירופאית. אז מה אכפת לי בכלל.

רגש מרגש שני נרשם בספרי ההיסטוריה בזכותי, תאמינו או לא, כשבאמצע אחד הרחובות המרכזים התחלקתי עם האופניים עם פאסי הטראם והתחנגשתי לכמה שניות עם המדרכה, אך באלגנטיות אלק. אחרי שהתברר כי אני שלמה ומלבד מעט מי ג'יפה על מכנסי לא קרה דבר, ג'ו סיפר לי שמאוד הלהבתי אותם, וכולם כפה אחד פרצו ב"הווו" סימפטי ונוגע ללב. חייכתי לכול מי שעצר להסתכל בנימוס ואני יכולה להישבע שחלקם גם מחאו לי כפיים. מפגרים, בחיי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהם רואים מישהי אשכרה נופלת מהאופניים (ע"ע).

איטס בירצ'ה טיים

בין לבין, התחרדנו בסגנון ההולנדי, הווה אומר - miet harjden, או משהו בדומה. ההולנדים (כך הסבירה לנו מיס ווגאל) מנצלים כל קרן שמש זמנית כדי לצאת החוצה, לתפוס פינה ולהשתזף בה תוך כדי שתיית בירצ'ה (בירה קטנה) ונישנוש ג'וינט. הם יושבים על מדרכות, ספסלים, מדרגות וחלונות ופוצחים בקישקושי הא ודה עם אנשי השכונה. ביום שבת היה חם במיוחד, לכן נסענו לנו עם האופניים לוונדל פארק והתחרדנו פארקדן על הדשא מול האגם. המקום היה מפוצץ באנשים, חלקם באו מוכנים מהבית עם סלי פיקניק, חלקם נראו כאילו הם סתם עברו במקום ועצרו לנמנם על הדשא. בעיקרון, מסיבה כלשהיא אסור למכור בירות בפארק בצורה מסודרת, אבל בשביל זה המציאו את אנשי הבירצ'ה. בצד אחד של השביל עמדה בחורה עם חצאית וקישקשה עם כושי אחד על טבק לסיגריות, תוך כדי שהיא משתעלת מידי פעם לכיוון העוברים והשבים "בירצ'ה, ביר טיים". דווקא לא הלך לה כל כך, היו לה שני לקוחות, ואחד מהם היה מוכר בירצ'ה בעצמו, שחשב שהיא רוצה לקנות ממנו. בצד השני של השביל, עמדה חבורת כושים גדולה ורעשנית והכריזה בירצ'ה טיים בקולי קולות. לא שמתי לב שקנו מהם משהו, אבל הפח לידם היה מלא בחביות והם היו שיכורים לגמרי, אז כנראה שהם לא יצאו לגמרי בהפסד.

בירצ'ה טיים בוולנדפארק

חבורת בני נוער שכל אחד מהם יותר יפה מהשני מתאמנים בריקודים לאטינים.

בירצ'ה טיים על התעלה

אם תנופפו להולנדי לשלום מתוך סירה, הוא ינופף לכם בחזרה. דבילים, בחיי.

נדבקנו בחיידק הבירצ'ה בצורה קשה מאוד, וכל מאה מטר עצרנו לחפש בית קפה שימשי רק כדי להזמין בירצ'ה בגאווה ולהרגיש אירופאים. ועכשיו תגידו לי - האין זו אומה ת'ורמן? כי אם זאת היא, אז ישבנו לידה ושתינו בירצ'ה! והיא אפילו ביקשה ממני כסא.

בפרק הבא: כמה דגשים לגבי אמצעי תחבורה, עישון סמים, היכן למצוא כובעים מטופשים ולמה הבתים בהולנד עקומים.