אחרי זמן מסויים במערכת יחסים, נניח חצי שנה או יותר, האיזור הפולני במוח מתחיל להירגע. כבר ראית אותו עצבני, כבר רבתם על נושאים מגוונים ויצאתם מזה בשלום,  יצאה לך, בטעות, פלוצה עם ריח, והבכת אותו בזמן סקס לפחות פעמיים. ואלו רק הדברים הרעים, כביכול. את הטובים אנחנו נוטים לשכוח או פשוט להתעלם, לקחת אותם כמובן מאליו שהרי – ככה זה צריך להיות, לא? בטח שהוא צריך להתחשב בי עכשיו, ולבוא איתי לבחור עציצים במקום לישון, או לשטוף במקומי כלים כי אני מחוקה מהג'וינט, ואני בתמורה, אוציא לו שערות מהגב בזמן שהוא מבשל, או פשוט, אשמור על ארשת מסתורית, ובלילה אשאב לו את הביצים. הכול הגיוני, והעיקר לשמור על איזון.

בעצם, אני לא בטוחה שאפשר לשמור על איזון. בכל מערכת יחסים יש את הצד המשקיע והצד המושקע, הצד המפרגן והצד המסמיק. לאחד זה בא באופן טבעי, והשני צריך לשבור את הראש כדי לחשוב איך להחזיר טובה תחת טובה.

בעצם 2, זה אולי נשמע כאילו אני הצד הפאסיבי, אבל זה לא ממש מדוייק. אז נכון, אני לא מסתובבת יום ולילה וחושבת רק על איך להפניק את החבר שלי, אבל כשאני נתקלת בהזדמנות אני לא חושבת פעמיים. כמו אז בסופרפארם, כשהלכתי לקנות לעצמי ספא ביתי, גיליתי שזה עולה 60 שקל, ובסוף גמרתי את הרונדל עם סבון ליצ'י לג'ו. ופעם אחת, הבאתי לו פיצוחים שהוא אוהב, ככה סתם. וכשאני הולכת לפגישה במשרדים, אני משתדלת לחזור משם עם בובת לטאה כזו, שהוא אוהב לזרוק על שכניו לקיוביקל. זה קצת יותר מסובך איתו, כי הוא לא צריך כלום. אני לעומת זאת, צריכה הכול ומייד. את הפייה הקטנה שתלויה על בועה? אני צריכה. את הגרביים הירוקות עם הנקודות הצהובות? צריכה. עוד נר מכוער ב9.90 ₪? בטח צריכה, מה צריכה – חייבת! יללות, בכי מדומה, וכולי.

לא קל איתי, אני יודעת. ובטח שלא זול.

אתמול.. לא, רגע, צריך לעשות את זה כרונולוגית. לא אתמול, גם לא שלשום. האמת היא שזה התחיל בכלל במרץ 2000, כשעוד הייתי בצבא, ובדיוק היתה לנו ישיבה בנושא התע"מ של הפלר"ק. הוצאתי מסמך, היה תע"מ, היה פלר"ק, אחר כך השתחררתי. שנה אחרי זה, בערך בדיוק, הייתי מכורה לפורום חשיבה יצירתית בנענע, והתחברתי קשות למנהלת שלו, אפי. טיפוס מדהים, אבל זה לא לעכשיו. היה פורים, היתה תחרות תחפושות בנענע, אפי הציעה לצייר על גופי העירום ולצלם אותי בפוזה חושנית, וכך לזכות במקום הראשון ובפלייסטיישן 2 דאז. הסכמתי, צויירתי, צולמתי וזכינו. אחר כך באו עוד כל מיני פורימים, ופורים של שנה שעברה, יצאתי עם ג'ו בפעם הראשונה. ממש במקרה – הוא היה משועמם, אני הייתי דלוקה עליו, רוני זירזה אותי להזמין אותו, והוא לקח אותנו לפאב הקבוע שלו, צחק על התחפושות שלנו, השתכר ומייד, ומאז הכול ידוע. ועכשיו אנחנו מגיעים ליום שישי האחרון.

(חכו, בסוף תבינו)

אני קניתי נחשי גומי ושמתי אותם בקופסא של הבמבה. הוא התלהב מהאסטטיקה של העניין ונשבע לקנות לי המון נחשי גומי כדי לשים בקופסא, שתהיה צבעונית תמיד. בלילה היה לנו סקס חם במיוחד, שבמהלכו קרתה התקרית, והוא נשך אותי בלחי. זה גם כאב, וגם פגע בי נפשית. מילא לנשוך, למה לא בכיף, אבל בלחי? זה הפנים שלי, דיר קרייסט. היות והיינו בדיוק באמצע האקט, הסתתי את העניין ממחשבתי, והמשכתי כרגיל, אבל בשניה שגמרתי זה חזר אלי והתחלתי לבכות בשקט, והוא לא הבין, ואני לא רציתי להגיד כדי לא לפגוע בו, אבל באמת שזה היה לי נורא ואיום. אז אמרתי לו, והוא מייד נקרע מבפנים, וליטף אותי והתנצל ואני ליטפתי אותו בחזרה ובכיתי קצת, ואז הלכתי לשטוף פנים וראיתי שזה לא כל כך נורא. קצת אדמומיות וזהו. בכל מקרה, כבר שכחנו מזה.

אתמול הוא הלך לקניון עם אמא שלו, לבחור מתנה לאיזו חברה של המשפחה, שגרה בפולין. אחר כך הוא בא לאסוף אותי, ונסענו לפאב האירי, שאנחנו מתכננים עליו כבר שבועיים וכל פעם לא יצא לנו, כי הוא היה בכוננות, וכל הזמן הקפיצו אותו. זה היה נורא. בכל מקרה, כשחיפשנו חניה הוא אמר לי – חבל שלא באת איתי לסופרפארם, היית נורא נהנית. ואני אומרת – ברור, אני תמיד נהנית בסופרפארם, איזו שאלה. היה שם משהו מיוחד? כן, הוא גיחך אלי בשיא הרצינות – היו שם שקיות כאלו – ואז הוא שלף מהמושב האחורי שקית כזו, ובתוכה היה סט ספא ביתי, עם סבון וקצף וקרם גוף וכולם בריח וניל. כמו שרציתי לקנות אז כשקניתי לו את הסבון, ולא היה לי כסף. בדיוק בריח שאני אוהבת, כי הוא זכר שסיפרתי לו שכשהייתי בקק"צ, היה לי שמפו וניל ודאודורנט וניל, ואחרי מקלחת, הבנות בחדר אמרו שיש לי ריח של מאפיה.

ובכלל, הוא היה קצת די מוזר כל הערב אתמול. אנחנו כבר שנה ביחד, נכון? אבל פתאום היה לו מבט כזה, והתנהגות כזו, של החודשיים הראשונים. מוזר, זה כמעט לא קורה לו. אני לא מתלוננת, חס וחלילה, רק אומרת שזה היה לי קצת מוזר. הייתי סקרנית, אבל עד סוף הערב, אחרי בירה וצ'ייסר מעולה (לא גיימסון ולא פדי, משהו עם ניחוח צרפתי) כבר לא היה לי אכפת. פשוט חיבקתי אותו ומיששתי אותו וזהו.

ואז בדרך הוא נזכר להגיד לי, שהתמונה ששלחתי לו היום נורא הפתיעה אותו. וגם המסמך. אה כן, אפי יצרה איתי קשר במייל, וצירפה איתו את התמונת עירום המדוברת. באותה הזדמנות גם עשיתי סדר בתיקיות ישנות, ומצאתי את הסיכום פ"ע של התע"מ חובשים של הפלר"ק. את התמונה שלחתי לו כי זו חובה לשלוח לחבר שלך תמונות עירום פיקנטריות בזמן שהוא בעבודה. ואת המסמך מהצבא גם שלחתי לו, כי זה הצחיק אותי לחשוב עליו מנסה לפענח את הכותרת - הנדון : פ.ע בנושא תע"מ פלר"ק 8734  מ.פ 22/5 מ.ס 14/6

וזה באמת הצחיק אותו, הוא אשכרה ניסה לקרוא את כל המסמך ולהבין באיזו שפה זה. ואז למטה הוא נתקל בחותמת המדופלמת – שירה גל, סגן, וזה בלבל אותו נורא. טוב, גם אותי זה בלבל בחודשים הראשונים, אבל שיהיה ברור – אני לא רציתי לצאת לקצונה, רציתי לעבור בסיס. אחר כך זה כבר נהיה מעניין, אז לומדים לחיות עם זה. בשנה הראשונה עוד היתה עלי את הסטיגמה, בעיקר בחבר'ה, והיו שרים לי "הו הקצינה, הו הקצינה, עם התלתל.. על הפיטמה" אבל לא היה לי אכפת בכלל, כי בכסף שחסכתי קניתי את רוחמה, האוטו הראשון שלי. לא משנה.

אז השילוב הזה, של הסגן במיל' וגם שוכבת עירומה על מצע נענע, קצת זיעזע אותו, אבל במובן הטוב. "חשבתי שאני מכיר אותך" הוא אמר לי, שכחתי לגמרי שהיית ועשית עוד דברים לפני, שאת לא רק שירה, את.. שירה". וזה טוב, לא? כבר סיכמנו, אי שם בהתחלה, שאנחנו נוטים לקחת אחד את השני כמובן מאליו. זו לא קללה, זו סתם שיגרה.

ועכשיו אני כמובן קצת מבוהלת, כי מה עוד אני אוכל להראות לו בעתיד שיגרום לו להיזכר שאני לא סתם שירה אלא שירה? הוא מכיר אותי מהתיכון, לומד איך הייתי אחרי, ועכשיו הוא איתי, מה שלא יקרה. הוא חושב שהוא קצת מקבע אותי, אני יודעת, הוא אמר לי. אבל אני חושבת שהוא דווקא דוחף אותי הלאה, מעורר בי את היצר הזה, של "אני חייבת להפתיע אותו מחדש". כמובן, מדובר על דברים שטובים בשבילי, אבל אני עושה אותם גם בשבילו.

יש כאלו שחושבים שזה רע. מבחינתי – זה כל מה שהייתי צריכה.