יש לי מצב רוח של כתיבה, אבל משום מה אני משהה את ההחלטה לפתוח את חלון העריכה ועושה כל דבר אפשרי אחר, כולל ריפרוש פעמיים של חלון הפייסבוק ונבירה בתמונות של איזו קרובת משפחה שפגשתי פעם אחת, כשהיא ביקרה בישראל כדי למצוא לעצמה חתן יהודי מבית טוב. לא מצאה, לפי התמונות.
כל לחיצה על העכבר מלווה במחשבות החולפות ביעף בראשי, בשיא המהירות כמו באוטוסטרדה ולכי תפסי אותן עכשיו. האחרונה שבהן, שעצרה בשוליים והפעילה אורות מהבהבים, היא שאני מקווה שאני לא אהיה אחת מאותן בחורות-לחוצות-להתחתן כשאגיע לכמעט גיל ה-30. באמת שאני מבקשת מהבחור שם למעלה, ההוא שמתח ראשון את הקפיץ - רק שלא אהיה בודדה, רק שלא אתפשר, רק שלא אגיע למצב שבו אחפש לעצמי חתן באקט נואש ואמצא את עצמי בנקודות היותר נמוכות שהחיים עלולים להביא אותך אליהן, רק שלא אמצא עצמי בגיל 30 מסתכלת לאחור להיסטוריית הגברים שעברו בחיי ואגלה שבשביל קצת רוך ומגע אנושי הקרבתי את האנושיות הראשונית יותר. אני כל-כך מקווה שאדבוק בעקרונות הבסיסיים שלי, למרות שהחיים לבטח ינסו להסיט אותי מהמסלול ולרסק אותי על קיר ההפרדה שנבנה בין הנתיבים מתוך כוונה שנפגע רק בעצמנו.
אני רוצה שתתגלה נוסחת פלאים שתתקן את כל הדפקטים הנפשיים והרגשיים שלי. החיים לא הוגנים - את זה כבר הבנתי - והם יכולים לבוא ופשוט לדפוק לך אחת לפרצוף בלי שציפית ותוך רגע אתה מגלה את עצמך המום, על הרצפה, ממלמל שאיזה קטע זה ואיך זה שתוך שניה אתה מאבד דברים שלקחת כמובן מאילו. יש דברים שפשוט אי אפשר לשלוט בהם כי הגורל (אפילו שלהאמין בו זה קיטש אמיתי) מוביל אותנו בדיוק למקומות שנכתבו לנו מראש, אבל במחשבה שניה - איזה חרא זה שלאנשים טובים קורים דברים רעים.
אני עוד קטנה ותמימה. עוד לא זכיתי לפגוש הרבה מקרים של חוסר הגינות אמיתי בחיים, כי מה שקוראים בעיתונים זה לא באמת, עד שזה לא כתוב עליך. המחשבה שעוד מצפות לי כל-כך הרבה אכזבות וכאב עתידיים קצת מפחידה אותי, כי קשה לזכור שגם אזכה להרבה רגעים נהדרים בחיים העתידיים שלי - כן, גם מזה אי אפשר להתחמק. בסך הכל, כבר הפנמתי מזמן שעם הטוב בא הרע ולהיפך, הכל פה יאן ויאנג, למרות שלפעמים צרות באות בשלשות ואז זה לא כל-כך כיף וכאלה.
איזו דפוקה אני. אתמול חזרתי הביתה מהמכללה ונתקעתי מחוץ לדירה בלי מפתח. היה לי מפתח כתום שהיו מחוברים אליו שני מחזיקי מפתחות, הוא נעלם לו ובטח ימצא עוד שנתיים באיזה כיס של מכנס שאני שונאת. כשנואשתי מהתקווה שהמפתח הכתום יצוץ לו פתאום, הכרזתי בעלות על מפתח צהוב ששימש כמפתח רזרבי והובא למשמרת השכנים, בדיוק למקרה בו מישהו מאיתנו יתקע מחוץ לדירה ברוב טפשותו. במשך השבועיים האחרונים לא ראיתי את המפתח הצהוב. חיטטתי בכל הכיסים שבכל התיקים והג'ינסים אך לשוא. מתוך אמונה שגם הצהוב יצוץ לו כשירגיש שהגיע זמנו לצחוק לי בפרצוף - "הא הא! הייתי פה כל הזמן טפשה!" (זה קרה לי עם רישיון שהספקתי להחליף ואף לשלם על כך קנס), ניסיתי לתזמן את זמני החזרה שלי הביתה כך שההורים יהיו בבית ועד כה בהצלחה, עד יום האתמול שבו עליתי על האוטובוס מחיפה הביתה, בדיוק כשאימי הגיעה לחיפה ומצאתי עצמי נוסעת לבית ריק. בתחילה חשבתי שאימי תחזור במהרה אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת בחדר המדרגות, קוראת באומללות ספר לאורו הדלוח של הנייד, יודעת שאמא תחזור רק עוד שעה וחצי ואבא עוד במרכז 
אמא שלי ניסתה לשכנע אותי להתנחל אצל השכנים, אבל אצלי התבשל רעיון - לקרוא לאחד החברים מעירי ולהעביר איתו את הזמן עד שאחד ההורים יחזור. הבעיה היא... למי להתקשר? יש לי חברים בעיר בכלל? בסוף התקשרתי לבחור אחד שפעם היינו ידידים ממש טובים וחידשנו לא מזמן את הקשר. חשבתי שיש סיכוי גדול שהוא יסכים לקפוץ אלי בהתראה של הרגע - יש לו רכב, הוא חוזר כל יום הביתה, לא מזמן הוא הציע שנפגש... אבל הוא סרב בטענה שהוא רק חזר מהעבודה ושהוא עייף ובלה בלה בלה. 
טוב... ואז נזכרתי שבעצם ידיד ממש טוב שלי חזר הביתה מהצבא! התקשרתי אליו ותארתי את מצבי העלוב. לאיש החמוד הזה לא היה אוטו, אז הוא בא אלי בטרמפים (הוא גר לא רחוק ממני, בישוב מבודד יחסית) ויחדיו צעדנו אל עבר השקיעה (שחלפה מזמן) לצבוע את העיר באדום - כלומר, לבלוס קרם ברולה ולהתעדכן זו בחייו של זה.
מה שמצחיק הוא, שלא הצלחתי לחשוב בתחילה על שום אדם שאפשר להתקשר אליו חוץ מהידיד הראשון (שגם לא גר בעירי אלא בישוב המבודד ההוא) ורק אז נזכרתי שהידיד שכן בא, נמצא בבית והכי מוזר- בכלל לא נזכרתי באקס שלי, שנשארנו ידידים טובים וגר בעירי, שבטוח היה בא אילו הייתי מתקשרת! כמה מוזר שהוא אפילו לא חלף במחשבתי! פעם הוא היה נחשב לידיד הכי טוב שלי... 
עוד הוכחה שלא כדאי להפוך מידידים הכי טובים ליותר מכך.
טוב, ברברתי מספיק. חלומות פז לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
