קשה לי לכתוב פוסט עכשיו. אני שומעת ג'אז כל כך שמח שקשה לי אפילו לחשוב בצורה רציפה.

בכל אופן, התחשק לי לקרוא פוסט חדש של מישהו ומכיוון שאף אחד לא עידכן חשבתי, נו, טוב, בוא נעשה עם זה משהו.

השבוע היה מצחיק. לא עשיתי שום דבר שהיה כרוך ביציאה מן הבית, כמעט, ובאופן כללי הדבר הנחמד היחיד שאני עושה באופן סדיר הוא לישון, גם זה באופן טרוף-משהו. כדי לראות את עצמי אני צריכה לעמוד על רקע שחור, על לראות אתכם אין בכלל מה לדבר. אתם מבינים, תקופת המתכונות החלה והשתקעתי רובי ככולי בטרנד החדש.

מה היה מצחיק, אתם שואלים. ובכן, אני לא בטוחה. אולי היה זה הטלפון שקיבלתי מהצבא בו דווח לי שאני צריכה לבחור בין מודיעין לקצונה תוך שעה לכל היותר, אולי זה היה הדריפט שאחד הגורים של פאנטה עשה עם הרגליים האחוריות כשהוא ניסה לפנות בחדות תוך כדי ריצה, אולי זה היה הפרצוף שאבא עשה אחרי שהוא טעם טונה בשמן זית מקופסה. אולי זה פשוט הג'אז שמשפיע עלי עכשיו. אין לדעת.

הדוד מקנדה בא לבקר. חלקכם יכיר אותו בתור יבואן האמאנאם אנד פּינאטס הגדול במדינה, חלקכם יכיר אותו בתור "come here, pretty kitty...", חלקכם אולי אפילו מכיר אותו באופן אישי.

ביום שלישי הוזמנו לארוחת ערב אצל חברים שלו. היו למארחים שני כלבי לברדור גדולים, פאסיביים וטובי-לב. היה מצחיק לשמוע אותו אומר להם "גוּד בויצ'יק, גוּד בויאל'ה..." ולראות את אבא שלי מגניב להם חתיכות סלמון מתחת לשולחן על אפם ועל חמתם של בעלי הבית.

שיעורי פיזיקה לאחרונה נהיו בטלים עד כדי סטלניים ממש. כבר חמישה שיעורים בערך שכל מה שאנחנו עושים הוא להגיע שפוכים אחרי מתכונת/אינספור שעות של השלמות במתמטיקה ובשיעור עצמו לעשות הכל חוץ מאשר ללמוד.

את החומר לבגרות כבר סיימנו, ועכשיו אנחנו עושים השלמות בעשיית כלום והתקשקשות הדדית רועשת. בזה, מתברר, אנחנו הרבה יותר טובים מאשר בפיזיקה.

אתם בחיים לא תנחשו מה אני עושה עכשיו.

אתם יושבים?

אני מעדכנת את הב..

אוה, לעזאזל.

יש לי עוד כל מיני דברים לספר אבל אני צריכה ללכת להשלות את עצמי שאני לומדת למתכונת בהסטוריה.

best regards.