אחרי שבחודש האחרון עברו וזרמו המןו מים בנהר,
אחותי גילתה שהקוסם מארך גוץ בא בכלל מארץ עוץ, ובנוסף, עוץ לי הוא בעצם מחובר לגוץ לי ולא לצוץ לי,
והתגלית המסעירה שלחנות "ת'ציצי פניצה" יש כפל משמעות,
התקרבתי למישהי ממש, נפגעתי,
סלחתי, כעסתי, זרקתי את בויפרנד. יותר נכון שניים,
מצאתי את עצמי מאחורי הסיטיהול עם בחור שרציתי ממש ממש מזמן בשנים עברו כל כך רחוקות, שמי בכלל זוכר,
נכנסתי לקשר חדמיני, שוב, יצאתי ממנו ,תודה לאל,
סיפרתי המןו דברים שלא צריך למי שלא צריך רק כי השלתי את עצמי שצריך,
צחקתי, בכיתי, רבתי עם אמא שלי, אבל לא אחד מהרגילים - קצת יותר מורכב,
נכשלתי בחצי מהמקצועות, בחצי הצלחתי מעל למצופה,
השלמתי עם בחורה שלא דיברתי איתה מעל לחצי שנה,
נפגשתי עם בחורה שלא ראיתי מעל לחצי שנה,
התחלתי לעבוד בכפר השעשועים, בדופלר ובקפה אנטיליגנטי,
עזבתי את הקפה.
קרה עוד כל כך הרבה...
המסקנה מכל זה, אי אל רוצה להישאר בבית.
אני לא יכולה.
לא מסוגלת.
אני מרגישה פה הבנאדם הכי דחוי ולא רצוי בעולם, וכבר נמאס לי להרגיש ככה.
אני לא יודעת כמה אני אוכל לספוג עד שאני אלך מכאן, אבל כבר יש לי הרגשה שזה או אני או הן.
ולא יעזרו מיליוני בתי הקפה שהיא תלך איתי אליהם,
ונשב ונדבר ונעשה את עצמנו חברות טובות. לא יעזרו.
ועוד המסריחה הקטנה הזו. מי נראה לה שהיא? מי?
היום באופן רשמי נשרפו כל החוטים המאוד, מאוד, מעטים שנשארו לי אליהן.
מבינתי המקום הזה זה בית ללון בו - לא בית למצוא בו את המשפחה שלי.
אני מניחה שכשהוא הלך הוא לקח איתו איזה משהו, לא הצלחנו למצוא את המשהו הזה בחזרה.
זה למה המצב ככה.
אני VS משפחה
ככה החיים בבית הזה נראים. אושר, לא?
אגב, הבלוג בן שנה וחודש - או משהו כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
