אין בי שומרצון לייגע אתכם, אנשים יקרים, בנוגע לחיים שלי. בעיקר כי הפאן הזה של הבלוגים מוצא עד תום, אם לא יותר. לעומת זאת, אני דווקא כן רוצה לשתף אותכם בכמה מסקנות שהגעתי אליהן, כמו למשל שלסיים תיכון זה דבר... מצד אחד כל כך טוב, מצד שני כל כך בלתי נתפס. לא רק כי זה עצוב, ומתגעגעים, וזו המסגרת שמתנפצת... אלא בגלל שכולם משתנים לך בין האצבעות, וקצת קשה לדעת איך מגיבים לזה. אני רוצה התחלה חדשה, אז סיימתי את כל הקשרים הלא רצויים שלי... או לפחות ככה אני יכולה לקרא להם. אני מפחדת להתגייס, זה נכון.
יותר מזה, אני מפחת להיות "בוגרת". אני לא מדברת על בגרות מנטאלית. זה כבר יש לי (בלי להשתחצן חלילה), אני מדברת על בגרות טכנית. על לדאוג לתחת של עצמך כי אמא לא תדאג לך יותר. לא כי היא לא רוצה, כי היא לא יכולה.
כי זה צבא.
עוד שלושה ימים אני חוגגת 18, סוף סוף, וההרגשה שלי היא שלא מציתי לחלוטין את שלושת השנים כפי שהייתי צריכה, או לפחות כפי שאני חושבת שהייתי צריכה. הרי... עשיתי לא מעט. אבל לא מספיק. בדיעווד, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לנהל את החיים שלי טוב יותר, אבל הבטחתי לא לייגע אתכם בזה :)
בכל מקרה, יום חמישי חגגתי מומולדת, כי בזמן המומו עצמה אני אהיה בחו"ל. אז דיי חבל כי את כל הטלפונים אני לצערי לא אוכל לקבל ממש, רק מאוחר יותר :) אבל ניחא, יהיה פסדר. זו מתנת יומולדת מאמא. אה, ובדיוטיפרי אני לא קונה לאף אחד פקטים - אל תבנו עלי. חוצמזה, אני רוצה איפוד.
עכשיו, מה שבאמת רציתי לדבר עליו - זה הסרט 300, שבדומה לשאר הסרטי מיתולוגיה/פנטזיה/הרפתקאות, מאוד אהבתי. סרטים כגון טרויה, גלדיאטור, שרי הטבעות למיניהם, ה"פים, וכו'. תמיד נותנים לך את ההרגשה שוואלה - נולדת בתקופנה המאוד לא נכונה של החיים האלה. מה יש מענין בעולם הזה? אין מיסתורין, אין תיחכום, אין כבר גבולות לנפץ, חוקים לשבור, והכי עצוב - אין כבוד לשמור עליו. כל כך קשה כבר למצוא אנשים שמאמינים בכבוד עצמי. ואני לא מדברת על זיוני השכל של מר ערס "שבכבוד" שלו לדקור את מר "קראתי לאח ש'ך הקטן בנזונה", או מגוחך מזה מר "אמרתי שלום לכלב שלך". אני מדברת על אנשים שעומדים מאחורי המעשים שלהם. אנשים ביודעים לעמוד מאחורי המילה שלהם, ולא תמיד במובן ההירואי של המילה. לעמוד מאחורי טעות ולתקן אותה. אני לא מדברת על לכבד אנשים, שזה + (פלוס) נוסף בבנאדם.
ניקח למשל דומגא למשהו שנראה לי גיי עצוב בבית זונות שאנחנו חיים בו - זוגיות. היא הרי מעסיקה לכולנו את המוח, כי ההורמונים שלנו קצת בלתי נשלטים. וכן - באשמתנו - שלא ישקרו לכם בשביל התירוצים. למשל היום בחור אילו לא מתאמץ לחזק אחרי בחורה. זה מעפן, איפה כל הניסיון, המאמץ... הרצון לקלישאת ה"לכבוש את ליבה", כן אני יודעת ה נשמע אינפנטילי במנסחים את זה ככה, ודיי קשה לי להסביר בחדות את הכוונה שלי, אבל בסופו של עניין - כל כך הרבה בחורות שיקבלו פרח יפתחו רגליים... כבר לא נשאר לנו מה להשיג, מה לכבוש.
ורק כדי שתפנימו - זו רק דוגמא. לא חסרים דברים אחרים... אבל העייניים נעצמות לי :)
בעייני זה עצוב, אף אחד לא חייב לראות את זה כמוני או להסכים איתי... אבל כן, בעייני זה עצוב.
________________________________________________________________________________
נעבור לפינת הפורנו (למשל, עוד דבר שאנחנו לא צריכים להתאמץ בשבילו) של עדיאל:
התמונה של עדיאל בשער "פלייגיי":
אין מה להסביר >>"
טוב לא היה לי כוח יותר :) שבוע טב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
