אני יושב מול המסך והדמעות
זולגות לי מהעיניים,
מערפלות לי את הראיה,
גורמות לי שוב ושוב לטעיות
הקלדה טפשיות.
אני בוכה עליך – אני בוכה
עלי. בכלל
בזמן האחרון אני בוכה הרבה...
אני צריך עכשיו מישהו לדבר
איתו, לבכות
לו על מר גורלי – ואני מרגיש שאין לי.
אין מי שיבין אותי,
שינחם אותי.
אני כל כך רוצה להתקשר
אליך, לדבר
אתך, לשתף
אותך בעצב שלי,
כמו שעשיתי כל כך הרבה
פעמים בחודשים האחרונים – ואני לא יכול.
ואני יודע שהכל באשמתי.
הכל בגללי.
אמנם החלטתי להקריב את
עצמי, אבל
הקרבתי גם אותך.
הייתי צריך לבחור בין אשתי
ומשפחתי לבין המשך הקשרים שלי עם גברים.
החלטתי לבחור במשפחה ובעצם
בחרתי לוותר עלינו.
אתה אמרת לי שאני צריך
לעשות הכל כדי להשאר עם המשפחה שלי.
עשיתי מה שאמרת – אבל זה
כל כך כואב. כל
כך רע לי.
אמרת לי לא פעם שאתה אוהב אותי,
ואני לא מיהרתי להחזיר לך
באותה לשון. רק
עכשיו, כמה
שבועות אחרי שעזבתי אותך אני יודע שגם
אני התאהבתי בך.
שהרגשות אליך היו משמעותיים.
היתה לי אהבה וויתרתי עליה.
אני כל כך מתגעגע לשיחות
שלנו, הכמעט
יומיומיות, גם
בטלפון ובעיקר פנים אל פנים.
מתגעגע לקול שלך,
למגע שלך.
מתגעגע לסקס המדהים שהיה
לי אתך. להרגשה
הפלומתית של השיער על החזה שלך.
להרגשת המלאות שהיית נותן
לי. ואני
מרגיש עכשיו כל כך מרוקן.
כל כך לבד.
שאין לי עם מי לדבר,
למי לבכות כשעצוב לי.
שוב אני בוכה.
שוב לא מצליח לראות בבעד
לדמעות. כל
הטישואים שלי כבר נגמרו ואני רק מורח את
הדמעות על הפנים ועל שרוולי החולצה.
אני מרגיש יותר חזק מתמיד שאין
לי מקום בעולם הזה.
שתמיד יהיה לי רע.
תמיד אני ארגיש רק חצי.
אני רוצה שוב לצעוק על
אלהים – למה עשית לי את זה?
למה זה מגיע לי?
אבל כבר נמאס לי לעשות את
זה. כבר
הרטבתי מספיק כריות עם השאלות האלה.
אין לי כח עוד.
אך גם הלילה ארטיב את הכר,
אשן לי מתוך מסך דמעות.
ומחר אקום שוב לעוד יום
עצוב. כי
הרי תמיד...
מחר זה יום חדש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
