התלבטויותיו והתחבטויותיו של הומו דתי

אני לא יודע אם בדיוק לזה התכוון המשורר המקורי, אך הפיוט הזה מהמשורר אברהם בן שמואל, ממשוררי תור הזהב בספרד, משך את עיני. בזמן תפילות יום הכיפורים קלטתי את הפיוט הזה והוא מיד דיבר אלי. לענ"ד מה שהוא אומר הוא שקודם כל את הדברים הרעים ביותר עושה האדם לעצמו. על כל אדם לקבל את עצמו על מגרעותיו וחולשותיו. על מנת שבן אדם יוכל לסלוח לאחרים - עליו קודם כל לסלוח לעצמו. אני מקוה שאני אצליח לעשות את זה, גם אחרי יום כיפור.

אֶל מִי מִגֹּאֲלֵי דָם אֶצְעָק – וְיָדַי ֹשָפְכוּ דָמִי?!

בָּחַנְתִּי לִבּוֹת מְשַֹנְאִים – וְאֵין שֹנֵא אֹתִי כִּלְבָבִי,

רַבִּים פִּצְעֵי אוֹיְבִים וּמַכּוֹתָם – וְאֵין מַכֶּה וּפֹצֵעַ כְּנַפְֹשִי,

הֱדִיחוּנִי מַֹשְחִיתִים לְחַבֵּל – וְאֵין מַסִּית וּמַדִּיחַ כְּעֵינַי,

מִגַּחַל אֶל-גַּחַל הִתְהַלַּכְתִּי – וְלֹא שְֹרָפַתְנִי אֵשֹ כְּחֹם תַּאֲוָתִי,

בְּפַחִים נִלְכַּדְתִּי וּבִמְצֹּדוֹת – וְלֹא לְכָדַנִי מוֹקֵֹש כִּלְֹשוֹנִי,

נְֹשָכוּנִי נָחָֹש וְעַקְרָב – וְאֵין נֹשֵךְ בְּשָֹרִי כְֹּשִנַּי,

שָֹרִים עַל קַל רְדָפוּנִי – וְאֵין רֹדֵף אֹתִי כְּרַגְלַי,

מַכְאֹבַי עָצְמוּ וְאָמְצוּ מִמֶּנִּי – וְאֵין מַכְאוֹב כְּמִרְיִי,

ויִּרְבּוּ מַדְוֵי לְבָבִי – וַעֲווֹנַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

אֶל מִי אֶצְעַק וְעַל-מִי?! וּמַחֲרִיבַי מִמֶּנִּי יֵצֵאוּ!

לֹא מָצָאתִי לִי טוֹב כִּי אִם-לָבוֹא בְּסֵתֶר רַחֲמֶיךָ;

רַחֲמֶיךָ הַפְלֵה עַל לֵב נִדְהָמִים,

אֵל מֶלֶךְ יֹשֵב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים!