יש דברים שמערפלים את תפיסת העולם שלי וגורמים לי לחשוב שדברים חסרי משמעות הם עיקר החיים.

דברים כמו לימודים, כמו מראה חיצוני, כמו קבלה של הסביבה, כמו משקל, כמו הצלחה בעבודה.

אני מאבדת את עצמי בריצה האינסופית הזו. פסיכיאטרית הגדירה אותי כמופרעת או ליתר דיוק בעלת "הפרעת חרדה מוכללת". היא לא טועה אלא שהסיבה שהגעתי למקום הזה היא כל כך מטופשת שלא ברור לי איך אני, שמגדירה את עצמי כהגיונית, הגעתי לשם.

הדבר הבסיסי הכי חשוב הוא האנשים סביבי ולהיות בנאדם טוב. זו צריכה להיות השאיפה המרכזית שלי בחיים, להיות בנאדם טוב יותר.

אבל לא, חלקים מהותיים מהעצמי שלי נשרו ממני כשהגדרתי את 3 השאיפות המרכזיות שלי כ: "הצלחה בלימודים -> רזון ויהי מה -> להשיג חבר" (בסדר הזה). 3 המטרות האלה גוזלות את כל זמני (גם אם אינני מצליחה כי ההשקעה היא מחשבתית בעיקר ולא תמיד אני עושה צעדים בכיוון הנכון) אבל זה לא מספיק כי 10 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, אני נמצאת במקום אפור אליו אינני מתחברת (בנוסף כמובן). עמוק בפנים, אני קרועה כי אין לי מושג מה הדבר הנכון בשבילי כשכולם צועקים עליי (במיוחד עצמי).

אז בואו נדבר על המחיר שזה גווה ממני במשך השנים:

איבדתי שני שליש משיער ראשי, איבדתי חברים, איבדתי רצון לחיות לתקופה מסויימת, המערכת החיסונית שלי קורסת כל שני וחמישי. אלו דברים חשובים שאיבדתי בגלל דברים לא חשובים. אבל הדבר הכי חשוב שאיבדתי היה המהות שלי, אני רוצה אותה בחזרה.

יש אנשים שיגידו שאני טועה, שהדברים שנאבקתי בשבילם שווים את זה ולוותר עכשיו יהיה זילות גמור של כל מה שעברתי. יש אנשים שיגדירו אותי כבנאדם מוצלח כבר עכשיו, העתיד שלי סלול ואני לא כישלון גמור.

אנשים שלא מבינים אותי חושבים שאני חווה רגע של אובדן שליטה ושאני סתם עצלנית וחלשה. הם אומרים לי שלא אהיה מרוצה אם אהיה פחות משאני יכולה להיות. האמת היא שזה נכון, אלא שמי שאני יכולה להיות זה בנאדם טוב יותר כי זה מה שחשוב באמת, לא בנאדם מלומד ועשיר יותר.

יש לי ידיד דתי שטוען שהבעיה המרכזית שלי היא חוסר האמון שלי ביכולת לשנות. לדעתו, אם הייתי מאמינה בעצמי הייתי בוחרת מסלול חיים שונה לחלוטין ובו הייתי ממצה את עצמי מדי יום מתוך מלחמה למען העולם שאני רוצה לראות. הוא יודע שמה שאני לומדת והעבודה שלי מעניינים אותי כקליפת השום ולא ברור לו איך אני שורדת כשאני עושה דברים שאני מתנגדת להם עמוק בפנים. הוא אמר לי פעם: "את לא מתאימה לעולם החילוני. את עדינה מדי בשבילו, לעולם לא מקללת, מתאמצת להיות נחמדה ולא לשנוא אף אחד, מחפשת בעל ולא סתם עוד חבר, טבעונית מתוך חשיבות חסרי האונים. כל דבר כזה בנפרד מיילא, אבל כשהם ביחד בתוכך... לא מכיר עוד חילונים כאלה." רציתי להתנגד, לומר שזה לא נכון ושיש מלא כאלה, חייבים להיות, אלא שכשחיפשתי דוגמא התקשיתי למצוא כי כל מי שסביבי ממש לא כזה. מאיפה הבאתי את הערכים האלה?

"מתאים לך להיות דתיה" הלוואי שהייתי מאמינה, החיים שלי היו נוחים ושלווים יותר אילו חשבתי שאלוהים שם מנהל את החיים שלי כמו שצריך ואני לא יכולה לטעות, שמותר לי ללכת עם הלב שלי. אלא שאני הרבה יותר מ"לא מאמינה", אני יודעת שאין אלוהים.

למרות כל מה שאמרתי, השטחיות חוגגת. ירדתי למשקל 55 וחצי ואני נדחסת בבגדים ישנים שגורמים לי להרגיש יפה. הרבה אנשים אמרו לי שרזיתי ואני משתדלת לענות ב"תודה" ולא להסמיק. אני עדיין יורדת בצורה הרסנית של ימים בהם אני אוכלת 8000 וימים בהם אני על 600. אני לא יודעת איך להפסיק את המעגל האכזרי הזה אבל כל עוד אני לא עולה משמעותית, זה לפחות נושא שלא מדכא אותי. כבר שכחתי איך זה מרגיש כשאנשים מתחילים איתי OUT OF THE BLUE ועם כמה שזה מחמיא, זה גם מציק כי אני לא יודעת לדחות אנשים (גם קצת מכעיס אותי שמתחילים איתי רק כי אני יפה).

אני משתדלת ככל האפשר לשמור על רוגע. אני חושבת שהלחץ והחרדות הם בין האויבים המרכזיים שלי (יחד עם ההתמכרות לסוכר) ואני מתאמצת להלחם בהם בעדינות ובטבעיות (כדורים צמחיים, תה קמומיל וכדומה, תרגולי נשימות, מדיטציה, המנטרה "זה לא שווה את העצבים שלי"..)

עם כל מה שנאמר, אני לא מסוגלת לוותר לעצמי בלימודים ובמשקל. בעוד 10 שנים אני אזכר איך איבדתי את החלק הכי יפה של חיי על מאבקים מטופשים וחסרי משמעות אבל כרגע, בלי שיהיה לי תירוץ טוב, זה מה שחשוב לי. איך אני יוצאת מזה? זה בכלל כדאי?

בסוף יום מתיש, כשבקושי החזקתי את עצמי ערה, שומר ביציאה מהבניין אמר לי "לילה טוב" וחייך חיוך מקסים ואמיתי. חייכתי בחזרה ומשהו באופן בו החמימות זרמה במילים שלו הזריק בי אנרגיות חדשות וסילק את האכזבה והתסכול שקוננו בתוכי.

חייכו לאחרים, אחלו להם אושר, זה פשוט עושה את כל ההבדל