http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020heCopyright 2019 Fly Away. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14253614<div align="right" dir="rtl">אחרי שהצלחתי להקיא פעם אחת ואחרי שראיתי משקל 56 אחרי כמה חודשים בהם המשכתי להאבק בעליה הזו, היה קשה נורא לא להקיא בתחילת השבוע. הלכתי לשירותים ועמדתי לנסות שוב, השתעלתי חזק והבנתי שאם לא אנסה בכל הכוח זה פשוט לא יקרה. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזה לא פתרון, שאני חייבת להתאפס על עצמי. רציתי לצרוח, רציתי להתפוצץ, רק רציתי שכל הקלוריות האלה יצאו ממני. למה אני לא מצליחה לעצור?? אבל לא המשכתי לנסות, יצאתי מהשירותים ועליתי על ההליכון. במשך היום עליתי וירדתי ממנו כמה פעמים ושמחתי שקריר בחוץ כי זה הפך את ההליכה לפחות מתישה. אני שונאת ללכת, כל צעד על ההליכון סבל טהור אבל המשכתי כי הכעס על עצמי היה בלתי נסבל וההליכה הייתה סבל שיכולתי לעמוד בו. כאב לי הגרון, השיעול המוגזם בבוקר (למרות שנגמר ללא תוצאות כי הפסקתי בזמן) עשה את הנזק שלו. 10 קילומטר. הייתי גאה בעצמי מצד אחד ומיואשת לחלוטין מצד שני כי עדיין רציתי לאכול. לא, לא לאכול, לבלוס שוב. לבלוס כמויות מסחריות של סוכרים שונים. למה אני לא מצליחה להפסיק? מה נדפק שוב? צדדים חיוביים: לא הקאתי. אם אני מפסיקה עכשיו המצב עדיין סביר. אבל אי</div>Fri, 19 Dec 2014 16:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14253614http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14253614http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14235428<div align="right" dir="rtl">בגיל 18 בערך ניסיתי לראשונה להקיא. זה נגמר בהמון נימים שהתפוצצו מסביב לעיניים שלי. מיותר לציין שלא הקאתי דבר מלבד אולי 2 טיפות מים. כשאמא שלי הגיעה הבייתה וראתה את כל הנקודות האדומות האלה מסביב לעיניים שלי היא נתקפה פאניקה וניסתה לגרור אותי למיון, נאבקתי בה ככל יכולתי, פחדתי שבמיון מכירים את הסימנים האלה. בקושי רב, עם המון הסברים הגיוניים וניסיון להראות מאופסת שכנעתי אותה לוותר. הפחד מכל הנקודות האלה, חוסר ההצלחה להקיא למרות הכל והפאניקה של אמא שלי הספיקו בשביל שלא אנסה יותר. עברו 6 שנים והגעתי לתחתית חדשה היום. אני לא עומדת בבולמוסים האלה יותר. הבוקר עד השעה 10 היו לי 2 בולמוסים של אלפי קלוריות כל אחד. התחלתי לחשוב על זה שפעם הייתי מדוכאת אחרי כל בולמוס, פעם הייתי סובלת מכאבי בטן איומים. היום הכל עובר בשקט, למדתי להתמודד, הגוף שלי למד לשרוד את כל החרא שאני דוחסת לתוכו. אבל השפיות שלי לא עומדת בזה יותר, אני לא יכולה לחזור לאיפה שהייתי, לא יכולה. אז אמרתי שאני הולכת לדחוף אצבעות כמה שצריך ויהי מה, בלי לשחרר לפחות חלק מהקלוריות אני לא עוזבת את האסלה. מלא שוקולד... מלא שוקולד.</div>Sun, 16 Nov 2014 19:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14235428http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14235428http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14234274<div align="right" dir="rtl">אוכל. כל היום אוכל. אוכל אוכל אוכל. בלי הפסקה. אני לא יכולה להחזיר הכל, לא עד שסוף סוף הצלחתי לרזות. 4 קילו כל כך שמחו לחזור... אני לא יודעת מה קורה, כל כך מיציתי את התחושה הזו, אני לא רוצה לחיות עם זה יותר. איך מוציאים את זה ממני? אני לא רוצה לצאת עם החברים שלי ואני לא רוצה לראות את חבר שלי. אני מתביישת. אני רוצה להיעלם. זה כאילו יש בתוכי מפלצת שמשמידה את כל מה שאני אוהבת, לא אכפת לה מדבר. בריאות? לא צריך את זה. חבר? לא צריך את זה. חברים? לא צריך את זה. לימודים? לא צריך את זה. אני רק רוצה להיות לבד עם הסם. עם התחושה המסחררת הזו של כמות סוכר מסחרית בתוך הדם שלי. אז אני מאבדת דברים אחד אחרי השני בלי לדעת אם תהיה דרך לתקן את המצב אם אתאפס. זה גורם לי להפסיק? לפחות להוריד קצב? לא ולא, אני רק ממשיכה בתאוצה הולכת וגוברת, 2 בולמוסים ביום. 3 בולמוסים ביום. היום הגעתי ל4. מקסים. אף אחד לא יודע. אף אחד לא יבין. איך אני יכולה להסביר לאנשים שטבלת שוקולד חשובה לי יותר מהם כרגע? אני זקוקה לשפיות שלי, אני זקוקה להפסקה, בבקשה דיי!! שום דבר לא עוזר, שמישהו בבקשה יבטל אות</div>Fri, 14 Nov 2014 17:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14234274http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14234274http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14228152<div align="right" dir="rtl">שבוע של בולמוסים בלתי פוסקים, שוב עליתי 2 קילו. אני לא יודעת איך לעצור, אני לא יודעת להפסיק אותם, אני אבודה. כל בוקר הבטחה. כל צהריים הבטחה חדשה. כל ערב: עוד הבטחה... כישלון. כישלון. כישלון. הראש שלי מסתובב, שום דבר לא הגיוני. אכלתי M&amp;M, אני צריכה אשפוז, לא חרגתי מהטבעונות מאז הנובי גוד אבל הM&amp;M האלה התעסקו לי עם המוח. אי אפשר לסמוך עליי אם בשביל M&amp;M אני מוותרת על הערכים שלי. אני לא שפויה. אנשים נורא נחמדים אליי לאחרונה, אני נראית טוב. למדתי להתאפר, למדתי להתלבש ורזיתי המון. כל כך הרבה שטחיות, אני לא יכולה לחיות בעולם הזה. פתאום כולם רוצים בחברתי הרבה יותר, יותר חיוכים, יותר חיבוקים. אין לכם מושג מי אני. אני כל כך טובה בלהעמיד פנים שאני שפויה, שאני שייכת, שאני רלוונטית לעולם הזה. אבל אני לא. אני לא קשורה לשום דבר שקורה פה, העולם הזה לא בשבילי. אני גם לא יכולה לסמוך על עצמי, אני לא יודעת מה אני רוצה מהמציאות הזו בכלל. עכשיו אני יכולה להיות יפה ולשתוק. ולחייך כשמתאים. רק שלא ישאלו, שלא יחשדו. רק לא לבכות, 'זה מוזר אם פתאום סתם תתחילי לבכות'. 'תרגעי כבר'</div>Mon, 03 Nov 2014 13:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14228152http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14228152http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14216851<div align="right" dir="rtl">בחודש וקצת האחרונים אני נמצאת ברכבת הרים מטורפת שגררה 2 דברים: הפסקתי לישון והפסקתי לאכול. בזכות זה, בקלות ירדתי את ה5 קילו שהעליתי לפני כ4 חודשים. אני מבועתת מהמחשבה שהאובססיה שלי תחזור, אני יודעת שהיא תחזור. בינתיים, אני מרגישה נפלא עם המשקל החדש שלי: 55 קילו, אחרי שכבר ראיתי את ה70 במהלך השירות. אז מה הכניס אותי למערבולת רגשות בלתי נשלטת שוב? אני משתחררת ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי אני משתחררת ואני מפחדת לא לראות את החברים שלי כל יום החברים הישנים שלי כבר לא נפגשים ואני מפחדת לאבד גם את החדשים ככה אני מרגישה בת 14 למרות שאני בת 24, עם כל השאלות המטופשות על העולם והמהות מישהו שהכרתי יותר משנה ומעולם לא היינו קרובים באמת פתאום נהיה הבן זוג שלי חוסר שינה וחוסר תזונה נאותה מעודד את תחושת הבלבול ולמרות שזו תוצאה של הקודמים, זה בלי ספק מוסיף שמן למדורה אבל אני חייבת להודות שלהיות חופשיה לפחות מהאובססיה לאוכל מקל עליי, כבר שכחתי איך זה מרגיש לא להיות משועבדת לבולמוסים. מישהו לדבר איתו יתקבל בברכה, אני מרגישה דיי אבודה בחיים שלי.</div>Tue, 14 Oct 2014 10:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14216851http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14216851http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14200598<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני נתקלת באנשים שאומרים לי שאני סתם מבזבזת זמן וכסף על איפור, שאני לא חייבת להתאפר, שגם ככה הכי יפה "טבעי". קודם כל ברור לי שאני לא חייבת להתאפר, אני לא עושה את זה מתוך "או שתתאפרי או שנירה בך". אני רוצה להדגיש ולומר שביום יום אני שמה איפור מינימלי וצריכה נורא לשלוט בעצמי בשביל לא להפריז באיפור בבוקר לקראת היציאה מהבית, יש המון אופציות ובא לי להגזים. יש ימים שאין לי חשק להתאפר ואז אני לא מתאפרת. האיפור לא נועד להרשים אחרים, האיפור הוא בשבילי. זה חלק מהביטוי העצמי שלי, זה כמו ללבוש בגד מסויים, לעשות תסרוקת מסויימת, אני לא מבינה למה אנשים חייבים להעביר ביקורת כל הזמן! מה זה עניינם? אני גם נהנית להסתכל על עצמי במראה כשאני מאופרת, אני נהנית לראות שהעור שלי חלק יותר (אני סובלת מפצעונים למרות גילי המופלג), אני נהנית שהעינים שלי מודגשות יותר, ואני נהנית להראות קצת ערנית יותר ושמחה יותר (כי יש לי כחול מתחת לעיניים והוא לא מעודד אותי). ויש משפטים בסגנון: "בנים שונאים איפור" או "בנים מעדיפים את המראה הטבעי". אני יודעת שאחד האקסים שלי לא אהב כשהייתי מתאפרת, הוא תמיד היה מזכיר לי שהוא</div>Tue, 16 Sep 2014 17:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14200598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14200598http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14162702<div align="right" dir="rtl">אני לא אוהבת להתייחס לפוליטיקה, בין השאר כי אין לי יכולת לשנות שום דבר בעצם אבל לפעמים הכעס שמצטבר בי גדול כל כך שאין לי ברירה. כדי לא לצאת על אנשים, אני כותבת כאן, בבלוג, בשקט שלי. אני מגדירה את עצמי כימנית אבל אם יש משהו שאני שונאת כמו שאני שונאת שמאלנים זה ימנים קיצוניים ולצערי, אני מוקפת בלא מעט כאלה. אני נתקפת בזעם גדול כל כך ממילים שהם אומרים שלפעמים אני פשוט לא מבינה מה אני עושה בקרבת יצורים מבחילים כאלה. הוא אמר: "צריך להפיל עליהם פצצה ולהשטיח את עזה לחלוטין, העולם יסתגל ופתאום יהיה שקט לנו בישראל" היא אמרה: "לגמרי, לא יתכן שאנחנו נותנים להם לחיות כשהם מפציצים אותנו כל הזמן" אני אמרתי (בטון הכי רגוע ואדיש שהצלחתי לגייס): "זה לא כולם, יש שם לא מעט אנשים כמוני וכמוכם, אתם מדברים כמו היטלר, לא מבדילים בין אנשים שרק רוצים לחיות בשקט." אמרו לי ביחד: "את לא מבינה שומדבר מהחיים שלך" נקרעתי בין הרצון לבכות לרצון להרביץ להם עד שיבינו אבל שתקתי. אין טעם לצרוח מילים על אוזניים ערלות. שנאתי אותם. למזלי, יש לי גם חברים שפויים. יחדיו אנחנו מתכננים את המעבר שלנו לקנדה: הוא אמר: "הב</div>Fri, 18 Jul 2014 19:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14162702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14162702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14107769<div align="right" dir="rtl">אני לא מצליחה להרגע, אני לא יודעת מה לעשות. כל בוקר אני מבטיחה לעצמי להתאפס ואז אני מאבדת כל שליטה... ומתרצת תירוצים... אני מרגישה ריקה, אני מרגישה מפגרת. אני שוב מפחדת, מבועתת מחוסר היכולת שלי לעצור, חוסר היכולת שלי להתפקס. אני גם לא מוצאת מילים להסביר... הריקנות האינסופית הזו משתקת. משהו מאוד משובש בתוכי. איפה אני?</div>Fri, 09 May 2014 21:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14107769http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14107769http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14090556<div align="right" dir="rtl">איכשהו כשמתחילים איתי זה תמיד תופס אותי לא מוכנה. כלומר, אני יודעת לפלרטט יופי. כשברור לי שאני מוצאת חן בעיניי מישהו, אני יודעת לפטפט בקלילות, לעניין ולאתגר... אבל ברגע שזה נוגע להמשך כלשהו, נניח כשמישהו מנסה לקבוע דייט, אני נותרת בלי תגובה. לפעמים זה כל כך לא נוח שאני קובעת את הדייט ואז מוצאת תירוצים ללמה אני לא יכולה ומתנתקת. אני יודעת שזה נורא, אני שונאת את זה, אני בנאדם נחמד במיוחד לרוב, אלא שאני לא יכולה, משהו בזה מפחיד אותי עד אימה. אני מפחדת שאני לא אמצע עומק באנשים אז אני לא מנסה. אני גם מפחדת שכשיגלו שיש בי כל כך הרבה דברים מנוגדים אני אתיש ויעזבו אותי. כן, אני לוקה בחרדת נטישה בלתי נסבלת. כשאני בקשר, אני לא נידי במיוחד כי אין לי קטע של קנאה ויש לי צורך בספייס מוגזם לפעמים, אבל אני רוצה להאמין שהבנאדם שנמצא איתי הולך לחלוק איתי את החיים ולא להיות עוד מישהו זמני. כיף לי לבד. אני יודעת למצוא לעצמי תעסוקה ולא זכור לי שאי פעם התלוננתי שמשעמם לי. כיף לי להיות אגואיסטית, לחשוב רק על עצמי ולא לחפש קבלה מאף אחד אחר. להיחשף בשבילי זה להפקיד חלק מעצמי בבנאדם אחר, קצת כמו לקרוע חלק מ</div>Thu, 17 Apr 2014 21:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14090556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14090556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14087136<div align="right" dir="rtl">היום לפני שנה עברתי לטבעונות. מדהים אותי שעברה כבר שנה שלמה. במידה מסויימת אני מרגישה עדיין "מתחילה" אבל בעצם זה כבר כל כך טבעי בשבילי וברור מאליו...אילו רק ידעתי את כל שאני יודעת היום קצת מוקדם יותר... המעבר לטבעונות היווה זרז לתהליכים שונים אחרים בחיים שלי ובסה"כ אחת ההחלטות היותר טובות שעשיתי. לסיכום: 1. ירדתי 8 קילו (ירדתי בשלב מסויים 10 אבל בחודשיים האחרונים אני קופצת מעלה מטה 2 קילו). 2. נפטרתי מהגלולות ההורמונליות. 3. צמצמתי מהותית את הזבל שאני מכניסה לגוף (כי כשהתחלתי לקרוא את המרכיבים וגיליתי את כל הרעל שדוחסים לי באוכל, הרבה פעמים איבדתי את הרצון לאכול את זה למרות שזה היה טבעוני). 4. אני מצוננת פחות... שזה לגמרי מפתיע כי אני מהאנשים האלה שהיו חולים כל שבועיים. 5. אני לוקחת פחות תרופות (חלק מהסעיף הקודם אבל חשוב מספיק להיות סעיף נפרד) ולא השתמשתי במשאפים שלי (יש לי 3) כל השנה הזו (אבל אני עדיין מממנת את בית המרחקת עם תרופות האלרגיה לכלבים וחתולים שלי). הדברים שעדיין מפתיעים אותי: 1. כשחברים שלי מנסים לפתות אותי באיזה עוגה או גלידה בנסיון לשכנע אותי שזה טעים מדי לא</div>Sun, 13 Apr 2014 17:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Fly Away)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=295020&blogcode=14087136http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=295020&blog=14087136