סיפרתי לפסיכולוגית שלי את כל האמת ופתאום התחרטתי על כך שהתחלתי את התהליך הזה בכלל.

פתאום האמת שלי הייתה בחוץ ואמנם זה היה מגעיל בדיוק כמו קודם - הפעם לא היה לי איפה להסתתר. הנה האמת חשופה בידיו של בנאדם נוסף, היא פשוט שכבה שם בינינו ולא ידעתי מה עוד לומר. לא ידעתי איך להחזיר אותה פנימה. ראיתי את הניסיון שלה לעזור לי אבל לא היה עוד טעם כי כל מה שרציתי היה להחזיר את האמת הזו לתוכי. רציתי לשקר לה רק בשביל שזו תהיה האמת החדשה שלי, לא רציתי באמת שלי, לא ייתכן שהיא חלק ממני.

היאוש היה כל כך מוחלט שאיבדתי בלמים על הלשון שלי ועכשיו לא נותרה לי ברירה אלא לעזוב את הטיפול. מייד.

אלא שאחרי שהיא שמעה הכל לא יכלה פשוט לתת לי ללכת, היא רצתה לעזור. התעקשתי. היא התעקשה יותר. אז חזרתי אבל לא ראיתי עוד טעם. עצם העובדה שהאמת הייתה בחוץ הפך הכל להרבה יותר קשה ולא יכולתי להתמודד עם זה, הייתי חייבת לברוח. אז שוב התעקשתי והסברתי שאינני מסוגלת לעשות דברים ללא מטרה והבטחתי שאטפל בעצמי. היא התעקשה. הפעם לא ויתרתי והיא הבינה שזה לא בשליטתה. אני מפחדת.

אין לי מילים להודות לה על כל ההקשבה אבל אין לי כוח להתמודד עם האמת שהקאתי בפניה. זה גם לא ייתן שום דבר.

"את חייבת לקחת את הכדורים, הם יעזרו לך לחשוב בצורה מאופסת יותר. הם יעזרו לך להרגע." מה אם הם רק יסתירו את הבעיה האמיתית? מה אם החרדה שם בשביל לעזור לי לרדת מהמסלול המטופש עליו אני נמצאת וללכת למצוא את מה שאני באמת רוצה?

"תלכי לדיאטנית, היא תעזור לך לבנות תפריט הרזיה בריא." אני יודעת טוב מאוד מה אני צריכה לאכול, פשוט שכשזה מגיע לביצוע אני נשלטת בידי כוחות חזקים ממני.

"את לא תהיי מאושרת אם תמשיכי לנסות לרצות את כולם חוץ מאת עצמך." מה אם לרצות אחרים גורם לי להיות מאושרת? מה אם הם יודעים טוב ממני מה אני צריכה? מה אם אכשל במסלול שאני רוצה?

אני מרגישה שאני נכשלת בתור בנאדם.

שנה מעכשיו, אם לא אשנה שום דבר, אהיה כלואה בעולם ההייטק. אקבל 25 בחודש בלי לדעת מה לעשות איתו.

כסף מעולם לא היה המטרה, מעולם לא היה מה שחיפשתי. אני לא יודעת מה לעשות איתו.

אני מקבלת כרגע 7 נטו וזה סתם מצטבר לו בבנק. אני לא מצליחה לבזבז יותר מאלף שקל בחודש, אני לא רואה טעם בבזבוזים. אני לא רואה טעם בלהיות קורבן צרכנות. כלומר, אם המחיר שאני משלמת בשביל הכסף הזה הוא השפיות שלי, מה אני צריכה אותו? 

"את ילדה מפונקת, מעולם לא היה חסר לך דבר אז את לא מבינה עוני מהו."

את צודקת, אני לא מבינה, בגלל זה התחלתי לנסוע על הכביש המהיר הזה. אלא שאני לא רואה למה אני ממשיכה לנסוע, נדמה לי שהסוף הוא המוות ובמהירות הזו הנוף חומק ממני. אני עסוקה בהישרדות ללא סיבה כי אני לא רוצה בכסף הזה.

רגעי אור:

1) כשחשוך כמו שהיה חשוך בתוכי בחודש האחרון לפתע שמים לב לדברים מדהימים. לפתע גיליתי שלמרות האופי הלא חברותי, המעט אנטיפתי ומיזנטרופי שלי, יש לי המון חברים. זה מוזר לי. מאוד.

6 אנשים שאלו מה קרה לי ואם אפשר לעזור ועוד 4 אנשים עינו אותי עד שסיפרתי להם כמה עמוק אני שוקעת ואז לא הסכימו לעזוב אותי. הם דאגו לא רק לעודד אלא לרדת לשורש הסיבה ולהציע פתרונות גם כשניסיתי לגרש אותם (כי לא רציתי לדכא אותם). גיליתי שהם יעילים יותר לטיפול עצמי מהפסיכולוגית, אני חושבת שכל עוד יש בחיים שלי אנשים כאלה אני חייבת להמשיך. גיליתי שאני לא לבד גם כשאני מרגישה ככה.

2) כשחשוך כמו שהיה חשוך בתוכי מאבדים כל רצון. לכל דבר. כולל אוכל. תוך שבועיים ירדתי 4 קילו ללא שום מאמץ. הגעתי למשקל 56 קילו וגם עכשיו, שחזרתי לבולמוסים, אני עדיין בקונטרול מסויים ולא עולה יותר מדי. הסתכלתי על תמונות שלי מלפני שנתיים, כששקלתי 68, יש הבדל =] 

3) אנשים אמרו לי שרזיתי גם בלי לדעת שאני במשקל הכי נמוך שלי מזה 4 שנים.

4) קיבלתי 100 בקורס. נראה לי שזה הולך להיות ה100 היחיד שלי בתואר אבל בכל זאת... 100! אני מתחילה לחשוד שאני לא טיפשה כמו שגורמים לי להאמין.