אבל אני לא מתכננת לעשות זאת בשלב הזה, הם מוזמנים לאשפז אותי. לצערי, הם לא יעשו את זה בזמן הקרוב כי אני לא "אגרסיבית" מספיק בשבילם. לא ניסיתי להתאבד, לא הקאתי בכוונה ולא חתכתי. לכן, אני לא "טובה" מספיק בשביל שיאשפזו אותי וישחררו אותי מהגהנום המשני שלי הידוע בשם צבא ההגנה לישראל. יותר כמו צבא ההגנה לטמטום ובירוקרטיה מבחינתי.

אף אחד לא שם לב כשאני מבלה ימים בלרעוב, בלאכול עשרת אלפים קלוריות (הו, הלוואי שהייתי מגזימה), בלבכות או סתם בלרעוד ללא שליטה. כך או כך, לא אגרסיבית מספיק והרבה יותר מדי חייכנית ואנרגטית. גם אם האנרגטיות הזו היא כתוצאה מדופק מוגזם והיסטריה כללית שאני מסווה כצחוק וכפעלתנות. לפעמים אני ממש ממש ממש רוצה לספר למישהו את האמת. רוצה לספר להם שהייתי אצל פסיכיאטר, שאני הולכת לפסיכולוג כי אני כבר לא מאמינה בעצמי, לספר שאני מפחדת מאנשים והסיבה שאני לא יוצאת איתם היא כי אני מותשת מלהיות בחברה של אנשים.

אבל מי אני?

בראש ובראשונה אני בנאדם נחמד והרבה יותר מדי אכפת לי מהם ומהרגשות שלהם. אכפת לי גם מה הם חושבים עלי וחשוב לי שידעו שאני אוהבת אותם כך שאני נמנעת מלעשות דברים שעלולים לגרום להם לתהות בעניין. זה הופך סירוב ליציאות לדבר שקשה לי מאוד לעשות, במיוחד כשמתחילים לעשות לי רגשי בעניין. אבל האם לצאת ולדכא את כולם זה פתרון טוב? אני נאבקת בכל הכוח להעמיד פנים שאני שמחה ולא מדוכאת עד עפר כדי שלא ידאגו לי.

האם אני צריכה לאגור את פיסות הכוח המועטות שנותרו לי אחרי יום של סבל ושוב להעמיד פנים שאני בסדר?

השבוע נכשלתי בזה ו"ביליתי" את יום חמישי בדיכאון מסיבי שאני לא מצליחה לצאת ממנו. שיא חדש של דיכאון שלא היה בי כוח להסוות. הצלחתי להדאיג כמה אנשים אבל בעוד כמה לא מעוניינים להתעמת איתי ואחד פוטר אותי בציניות :"אם את מתאבדת את מורישה לי את הסטריאו שלך" (אפילו שהוא אחד האנשים שיותר אכפת להם ממני), היה אחד שבאמת הפריע לו וניסה לדבר איתי.

אז אמרתי לו את האמת: "אני לא רואה תקווה ואני לא מעוניינת בשום דבר. שום דבר לא כיף יותר וזה פשוט לא שווה את הסבל". הוא התאמץ לעודד אותי וכאב לי לראות אותו נאבק עבור מטרה אבודה מראש, הייתי נעולה עמוק בתוך הדיכאון שלי ולא היה שום דבר שהוא יכל לומר אלא אם היה מוצא לי דרך לצאת מהגיהנום הזה. הוא לא מצא, אחרת גם הוא לא היה שם והמשכתי לדכא אותו עד שהתחלתי לבכות. שנאתי שהוא רואה אותי בוכה וניסיתי להאיץ בו ללכת, להשאיר אותי לבד, להסביר לו שאין טעם לנסות לעודד אותי. הוא לא ויתר עד שנאלצתי לשקר לו: "יהיה בסדר, זה יעבור לי" אפילו שהיה לי ברור שזה לא. הוא הלך לזמן מה ואז חזר וניסה עוד קצת. שנאתי לדכא אותי, שנאתי שהוא מתאמץ ככה בשבילי, אני כל כך שונאת לגרום לאנשים להרגיש פחות טוב, להרגיש שהם לא מצליחים לעודד אותי. לא רציתי שהוא ידאג לי, לא רציתי להיות משהו שמפריע לו, רציתי לשמח אותו אבל רק שקרים יכלו לשרת מטרה זו. האם אני צריכה לשקר לו?

אני אוהבת לשמח אנשים, לעודד אותם, לגרום להם להרגיש טוב. כשאני רואה מישהו מאוכזב בגללי זה מטריף אותי. אני שונאת לגרום כאב, אני לא רוצה להיות קיימת אם זה מה שאני עושה.  אני לא מתכננת להתאבד (אפילו אם בדמיון שלי זו מחשבה מאוד משמחת ומשחררת) אבל אני לא מוצאת את הכוח לקום בבוקר, אני לא מוצאת סיבה טובה. לפעמים אני רק רוצה לבכות ולא שולטת בעצמי. לפעמים אני חזקה מספיק בשביל לעמיד פני אדישה ולנסות להרחיק את עצמי מהדברים שאני חווה אלא שדברים מכים בי חזק, אני לא רוצה להיות בעולם הזה, אין מצב שאני שייכת לפה.

הטבעונות גם כן הולכת גרוע כי אני כל הזמן על כדורים והכל נוסה על יצורים חסרי אונים מסכנים וחלק נכבד גם מכיל חלקים מהם. המחשבה הזו מטריפה אותי, למה הכל כולל התעללות? למה אי אפשר לפתח לב על הכדור הזה? מאיפה כל האדישות והשנאה? אני חושבת שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות בחיים האלה זה לחבק ולעודד אנשים. אולי אני אעבור לאפריקה ופשוט אספר לאנשים חסרי האונים שם כמה שאני אוהבת אותם ואכפת לי מהם. אני נהנית להעניק את האהבה שלי גם לאנשים פחות ממושלמים, יש לי שפע של אהבה לפזר סביב ואני לא מבינה למה אנשים רבים כל כך קמצנים עם האהבה הבלתי מוגבלת שהם יכולים להעניק. אבל אז באים ושואלים אותי: "ומאיפה תרוויחי כסף?" ואין לי תשובה ובא לי למות כי אין סיכוי שבאתי לעולם הזה בשביל להרוויח כסף, כלומר אם בשביל זה אנשים באים לעולם אז באתי בטעות ואני חייבת ללכת.

וגם מה העניין הזה עם טלפונים ופייסבוק ומועדונים ואלכוהול? מה קרה למחבואים ולתופסת? מה קרה לשיחות על דברים שמשנים? מה הקטע הזה לשתף את הדברים שאכלתם במקום לשתף את החוויות ששינו אתכם כבני אדם? ובכלל מה הקטע לשתף את כל העולם בתמונות הפרטיות שלכם? כשכל אחד יכול לראות מה אתם אוהבים לעשות ואיזה מין אנשים אתם על פני השטח? איפה הפואנטה בכל הדבר הזה?

אני רוצה מישהו לדבר איתו לפני שאני מאבדת את זה סופית.