אני מרגישה מזוייפת, אני מרגישה אומללה. שבוע שעבר עשיתי את הצעד הבלתי נמנע: קניתי פאה. אני לא יכולה להמשיך להסתובב עם קרחות גדולות כאלה, אני לא מסוגלת להמשיך להרגיש את הגועל שלכם כשאתם מסתכלים על המקום בו אמור להיות שיער ורואים קרקפת לבנה בוהקת.

אני מתביישת, כל כך מתביישת, אם רק האדמה יכלה לבלוע אותי ולמנוע ממני את המבטים שלכם כשאתם רואים שאני מסתובבת עם פאה. הצעד הזה, של לצאת עם פאה לרחוב, לפגוש את כל מי שמכיר אותי ומבין שזה לא השיער שלי... ההשפלה בלתי נסבלת, איך הגעתי למצב הזה?

אני מרגישה רמאית, זיוף מהלך, מסתובבת עם פאה. אני לא מצליחה לעכל את זה. מצד שני, ברור שהמצב קודם לא היה עדיף, ככה לפחות לאנשים שלא מכירים אותי אני נראית סביר. אני תוהה מה אנשים חושבים, היתכן שחלקם מרחמים עלי? היתכן שחלקם מבינים? היתכן שהם חושבים שהחלקתי על השכל? היתכן שאני דוחה אותם אפילו יותר כעת?

רק לא מזמן הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת: המצב הזה לא יכול להמשך, השיער שלי כבר לא יחזור, זה רק למטה מכאן.

זו לא הייתה הבנה פשוטה, הטיפולים שעברתי היו רבים, ניסיתי כמעט כל דבר אפשרי. במקרה הטוב חלק מהדברים שניסיתי היו בזבוז זמן, לרוב זה כלל גם הרבה סבל, הרבה תקווה שהתנפצה והרבה הרבה כסף. הנשירה לא פסקה, אף לא האטה. נאלצתי לחפש פתרון קוסמטי ומה יש חוץ מפאה?

אני מתביישת בעצמי. מאוד. אני יודעת שאני עשיתי את זה לעצמי ואין לי את מי להאשים. לפעמים אני מקווה שיהיה לי סרטן, כדי שיהיה לי איזשהו הסבר למצב הנוראי הזה. אנשים שלא איבדו את השיער שלהם לא יוכלו להבין את חומרת המצב, את הייאוש וחוסר הבטחון העז שמתלווה לאובדן שיער. 

אני חושבת שהפאה נראית יחסית טבעית ואני תוהה אם אנשים שמכירים אותי לראשונה חושבים שזה השיער שלי. אני תוהה מה הם יחשבו עלי אם יגלו שאני מסתובבת עם פאה... אני תוהה איך אוכל לספר משהו כזה לחבר עתידי, האם הוא יוכל להבין...

האם אני איי פעם אתרגל לעניין?

מה אתם הייתם חושבים אם מישהי שאתם מכירים הייתה מספרת לכם שהיא מסתובבת עם פאה?