אני מרגישה בו מזדחל לתוך כל מחשבה שלי. הנשימות שלי נעשות קצרות ומהירות, אני לא יודעת איך להפסיק את זה. אני יודעת שאני חייבת להמשיך אלא שאני לא יודעת איך, נדמה שכל דבר שאנסה יגמר בנפילה ארוכה מטה. אני לא רוצה לנסות יותר, אני לא רוצה להתאמץ. כלומר, מה הטעם? אני בכל מקרה לא אצליח, מאוחר מדי. 

אסור לי לאבד תקווה עכשיו, אני חייבת להתגבר על המחשבות הלא מקדמות.

אבל אני לבד, ואני יודעת שאני הולכת להתרסק, אין שום מקום אחר בשבילי. למה אני תמיד לבד?

הרעש בלתי נסבל כשאני יושבת בחדר בדממה, אלו הרגעים בהם כל מחשבה תופסת מגפון והולמת בתוך מוחי. איך אני יכולה לחשוב עם כל הצעקות האלה? תחושת התסכול והחוסר אונים מטשטשת לי את הראיה ואני לא מבינה איך אפשר להרגיש כל כך אבודה באמצע החיים.

כשאני פורצת בבכי הכעס בי גובר, למה לעזעזל אני בוכה? מה זה נותן? אלא שאין לי שום שליטה לא על הדמעות ולא על הצרחות בתוך הראש שלי:

את לא מתקדמת, את טיפשה מדי, את לא יכולה להצליח, את חסרת תועלת, את מיותרת, את רק מפריעה, את חיה בסרט, את אכזרית, חסרת יכולות, חסרת פואנטה, פחדנית, מטופשת, מכוערת, שמנה, מעורערת, בכיינית, כישלון... בסוף המסלול המפגר הזה שלך את תגיעי לאותו מקום, לנקודה הזו בה את מסתובבת כבר שנים, רצה סביב הזנב של עצמך, לבד.

הן צודקות, איך אוכל להתקדם אם אני אבודה בתוך עצמי?

איך אוכל להתקדם כשהפחד מכניע אותי כל פעם מחדש, מטביע אותי בים הכישלונות שחוויתי...

נמאס לי להסתובב עם אגרופים קמוצים בעודי מחזיקה את הדמעות בפנים, כשהגוש בגרון מאיים למכור אותי כל רגע. אני לא יודעת מה לעשות, איך להמשיך. אני גם לא יודעת בשביל מה.

אני לא מספיק טובה. פשוט לא מספיק.