מריח כמו רוח נעורים

החג הזה יצא מחורבן בדיוק כמו שצפיתי שהוא ייצא, בשיחה בהולה למרי שתי דקות לאחר הגעתי למקום בו אני אמורה "לחגוג".

כל מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שאני לא בול עץ. אלא אם כן אני לא מעודכנת ובולי עץ למדו כבר לצרוח, לשיר בצווחות, לירוק פאנצ'ים עוקצניים ומרושעים סטייל דוקטור האוס [נו מה?? זה הדבר היחיד שאני אוהבת בי, לא תתנו להשוויץ??], ולהפריע נוראות לסדר הציבורי בהופעות של יקירי גלגל"צ.

רק מה? ליד המשפחה המורחבת שלי אני בול עץ בהגדרתו המקורית במלוא תפארתו.

מה כבר יש לי להוסיף לשיחות המשמימות שלהם? תמצות מהיר של העניינים: מי מתחתן עם מי ומתי, למה אני ואחותי לא אוכלות שומדבר, ואיפה הכי זול לקנות צלחות פלסטיק חד פעמיות.

כן, אין ספק, שיחות אינטלקטואליות שנונות וזורמות שהעשירו לי את האינטליגנציה כמו שאני אוהבת.

תודה לאל על ארבע הכוסות.

בליל הסדר עצמו היו לפחות כמה אנשים שאפשר לצחוק איתם. בנדודי א' החתיך והמקסים התנפל עליי בשאלה, "את יודעת מי בא לארץ?!"

"דאא!" עניתי לו, "כריס קורנל, יוהו!! אבל אני תכננתי ללכת והאידיוט הזה מבטל! מה הוא מבטל, מה?? נאצי.."

*כריס קורנל יהודי, אגב*

"הוא לא ביטל," אמר א', "הוא דחה לאוקטובר."

"כעעע, אני יודעת.." אמרתי, "אבל אין תאריך בטוח והוא סתם מחרטט עלינו בטח. אוף, ממש רציתי ללכת..!"

"נו, אז תקני כרטיס, מקסימום יש החזר כספי," הוא אמר, "אני אסיע אותך אפילו."

יופי. מבחינה אחת אני מסודרת. עכשיו חוק המרפי האלוהי בטח יתקע לי בגרות ביום למחרת או משהו בסגנון.

כשאחותו הגדולה [והחמודה] שמעה את זה היא הסתובבה ואמרה לאמא שלה, "הם הולכים להופעה של שורפי חתולים!!"

ואני גיחכתי לעצמי. כן, בטח, כריס קורנל, שורפי חתולים. האיש בן 40 ומשהו, הדבר היחיד שהוא מנסה לשרוף זה קלוריות.

וכמחווה לי ולנושא הרוק'נרול, היא סיימה את אחד משירי החג המסורתיים כך:

"הלעעעילה הזה, הלעעעילה הזה, כולו מעעערררווורררר!! ייייייייייהההההה!!"

כולל תנועות גיטרת-אוויר עצבניות.

אז היו לי כמה רגעים משעשעים שם.

רגע משעשע במיוחד: אמא שלי שואלת בפרץ של גאונות האם הכלב ששמו "חומי" הוא הכלב השחור או החום.

בצהריים שלמחרת, כמובן שלא צץ משהו [או מישהו] מעניין לעשות, אז ביליתי כשלוש שעות על נדנדה במרפסת שטופת שמש, כשהעור שלי משחים והמוח שלי נצלה.

זמן טוב להרהורים משונים. פתאום הבנתי שאף אחד מהם לא מצפה ממני להיות מה שאמא שלי מצפה, זאת אומרת רופאה מנתחת או משהו בסגנון [או כמו שדוד שלי אומר, רופאה מן-התחת..], אלא שהם דווקא מצפים שאני אפתיע אותה, ואעשה משהו גדול ומגניב ובועט-תחת.

שזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות, חוץ מהעניין הפעוט של אין לי פאקינ' מושג קלוש מה לעשות בחיים.

ושלא ייצא מזה שאני חושבת שרפואה זה מקצוע עלוב. ממש לא. לעזאזל, הייתי מוכנה להיות רופאה מגניבה ומצילת חיים כמו האוס, אם זה רק לא היה דורש מהתחת העצלן שלי כל כך הרבה שנים של למידה. אני כל כך מעריצה בני אדם שמסוגלים לדעת כל כך הרבה, באמת. אולי גם אני אוכל יום אחד.

אבל עם כל התכנונים של כולם, בסוף אני בטח אהיה שומרת חניונים מדליקה וזהו.

וזה ממש מגניב שהם חושבים ככה. כנראה זה הוציא אותי קצת מסתורית, כל הקטע הבול-עצי הזה.

התעוררתי מההרהורים שלי כשהכלב שלהם התחכך בי כשעבר מתחת לנדנדה וליקלק לי את התחת.  

טוב, הם בכל זאת המשפחה שלי [אוי, מאמי], ולא יפה, היה אוכל טוב, נתנו לי מקום לישון, וחוצמיזה שהם די נחמדים וטובי לב, וזה לא אשמתם שאני בנאדם מפגר שאין לו ממש על מה לדבר איתם.

אז פסדר, לא היה מחורבן. היה עצירות +.