העדכון היומי לגבי דויד הדג.
טוב, הנה העדכון:
הוא מת.
ליומולדת הבאה של לנקרי, נקנה לה פיל מחמד. אולי הוא יחיה יותר.
אלא אם כן מרי תחליט להאכיל אותו פחות מדי, או משהו.
העדכון השבועי לגבי הצבע הכחול בשערי.
הוא לא. כחול, זאת אומרת. הוא הפך לירוק-אפור חומצי ביובי מצחין, שגרר אחריו תגובות כמו:
"היי, ספתא!"
"וואו, התבגרת!"
"לא ברור לי עדיין למה יש אנשים שדוחפים את הראש שלהם לחרא של סוסים."
העדכון החודשי לגבי למה החיים שלי דפוקים מהרגיל.
התאריך של יום הכיף השנתי שלי, כלומר התחרעות-בלונה-פארק-חצי-ריק-במחיר-נמוך-מחולצת-תלבושת, הוא ה-16 באפריל.
נכון.
בדיוק התאריך של המתכונת בפיזיקה.
ציטוט השבוע:
"כל כך חבל להסתכל על המזון השאקסי והמפתה הזה ולחשוב שהוא יגמור את חייו בתור גוש חום בביוב.
או בתור תוספת לירכיים שלי."
הציטוט של אמא לשבוע זה:
"די, די, מתוקה שלי, אנחנו יודעים שאת ילדה דפוקה, ובכל זאת הבאנו אותך לעולם."
ג'יייי, טאנקס.
וכשסיפרתי את זה למרי בשיעור מתמטיקה, קול-זעקה [איזה שם נשכח] הסתובבה כרגיל בתגובה לכל משפט שאני מוציאה מהפה, ואמרה, "אמא שלך אמרה את זה?? כאילו, גם אמא שלי חושבת שאני דפוקה, אבל היא לא אומרת לי את זה!"
אני באמת חושבת שאני מתחילה לחבב אותה.
טוב, אבל הציטוט הנוכחי הוא כלום לעומת, "את האף אולי קיבלת ממני, אבל אני חושבת שקיבלת את הציצים שלך מאבא שלך."
אאוץ'.
אולי תחשבו שאני בנאדם לא-רגיל ויוצא-דופן, אבל אני באמת ובתמים חושבת שאמא שלי היא,
עמוק עמוק בתוכה,
מתחת לשכבות הפלצניות והדאגה המוגזמת,
אם מתעלמים מחוסר המודרניזם הבסיסי שלה,
והנטייה שלה לגייס אנשים ללוות אותי אם אני חוזרת הביתה בעשר בלילה,
בנאדם סופר-מגניב.
עדכון הטלוויזיה שלי היום.
ראיתי סרט דוקומנטרי על בריטני ספירס.
עד כמה שאפשר לקרוא ל"סיפורי הכוכבים" בערוץ E! סרט דוקומנטרי.
בכל אופן, בכיתה ד' בערך היו לי כמה קלטות [!] עם השירים שלה, אז הרגשתי צורך לראות איך היא הידרדרה למצבה הנוכחי בצורה מסודרת.
וגם בגלל שאני צרכנית תרבות ירודה ויורדת, שמתחזה לבנאדם אינטליגנטי.
אנשים, פתחו את ליבכם לבריטני, היא באמת, אבל באמת, אישה מסכנה.
אני כמעט התעוורתי מהפלאשים של הפפראצי שסינוורו אותי ממסך טלוויזיה במשך חצי שעה בערך, והיא צריכה לחיות עם הפלאשים האלה, כמה, 15 שנה?
לא פלא שהיא מתחרפנת.
היא לא אשמה. ברצינות.
האמריקנים האלה אשמים. הם הופכים בנאדם בעל כורחו לדבר מסויים שמתאים להם, ומתפלאים כשהוא מנסה להפוך למה שהוא באמת, ומתבלבל, ומתחרפן, ומאבד משמורת על הילדים שלו ומתקרח בגיל מוקדם. זוועה.
גם אני חשבתי שבריטני דפוקה, עד שערוץ הבידור האיר [סינוור!] את עיניי.
מומלץ.
עדכון מה עבר עליי היום בעבודה בספריה העירונית.
מצאתי בחור ממש חמוד.
*הערה: אני ממש אוהבת להיות סינגלית בעלת תכונה חזקה של שכנוע עצמי יעיל*
בהיתי בו כשעה ורבע, שוכחת לחלוטין כמה הספרים שאדם משאיל בספריה מספרים על אישיותו וחייו הפרטיים.
ואז התעשתי ושמתי ליבי לכך:
הוא החליט להשאיל סדרת ספרים של הטלטאביז.
ואני אמרתי לעצמי,
"גאאאדדדאאממייטטטטט, אלי, את חייבת לפתח את חוש אומדן הגיל שלך יותר!"
היו לבנאדם שלושה ילדים!
לפני זה, אישה נחמדה ביקשה ממני למצוא ספר מסויים. ואני עזרתי באדיבותי הרבה [עד כמה שיכולתי להיות אדיבה. כאילו שמשלמים לי משהו], כי אני ספרנית עליזה, חייכנית ואהודה על הבריות.
וגם נורא חכמה, שיודעת איפה נמצא כל ספר. או סתם פראיירית, כי אני יודעת איפה נמצא כל ספר.
בכל אופן, בסוף התברר שהיא הייתה אשתו ואם ילדיו של החתיך.
ועל כן החלטתי לחלץ את עצמי ועצמותיי ממחלקת ילדים, לפני שיחשבו שאני סטוקרית, היישר לזרועותיהן של שתי בנות 10 שגרמו לי לחפש כ-70 ספרים ש"המורה ביקשה שנקראאא."
*הערה: את החלק המצוטט יש לבטא באריכות בקול צווחני ומעוצבן*
וכשמצאתי להן, כולי עמוסת ספרים ומתפרקת, רדפו אחריי החמודות במשך כחצי שעה כדי לומר תודה.
אז סלחתי, בזוכרי שגם אני הייתי פעם ילדה קטנה וממושקפת שלא הפסיקה לקרוא ספרים כי לא הייתה לה טלוויזיה עם כבלים.
ועכשיו יש לה טלוויזיה עם כבלים, והיא עדיין ילדה קטנה וממושקפת.
יחי האהבה העצמית.
וכעת, לקטע האומנותי של הערב.
אליזבת: "סופסוף ראיתי שקדייה המבשרת את בוא החג! פעם ראשונה בחיי!"
מרי: "איזה חג?"
אליזבת: "פסח, כמובן."
לנקרי: "שקדייה מבשרת את בואו של ט"ו בשבט."
אליזבת: "אה."
ולפי דעתי היא טועה!
ביצת העין המוצלחת של חיי. אני חושבת שכשאני אהיה גדולה אני אהיה שף.
השולחן המשופץ שלי ושל חממי
גם אני פריקית עם חברה סטייליסטית חמודה נורא! תמונה אמיתי לחלוטין!
תמונה לסיום, של מרי וטרטריצ', המבטאת באופן הטוב ביותר את הווי בית ספרנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: