1. את הישראלים בבנסקו

כן, הגעתי לנקודת אל חזור. החבורת ישראלים פה עלתה לי על כל הסעיפים האפשריים וגם העלתה לי אותם. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל: חוסר מודעות טוטאלי למרחב אישי ולזמן אישי, גורמים לך להרגיש מחויבת לבוא איתם לכל טרק, הייק, ארוחה, משקה, או הסעדה שהם בוחרים ליזום,

נעלבים אם את לא באה,

נעלבים כי יש לך חיים,

נעלבים כי את מלומדת והתואר שלך חשוב לך ואת לא דחיינית אז את כל יום כל היום יושבת עם הלפטופ ואשכרה עושה דברים, שלא כמוהם.

אין לי עצבים לזה. 

ההוא שדחף תאף שלו למחשב שלי כשישבתי וכתבתי עבודה במקום הקבוע שאני הולכת לאכול בו צהריים כמעט כל יום. 

זה לא סבבה אדוני לדחוף את אפך למחשבים של אנשים אחרים. הרגשתי מוטרדת מינית, אני נשבעת. אולי זה כי אני והמחשב כבר אחד הם. כי גופי ומחשבי ברשותי. כי לא! לגיטימי! לדחוף! את אפך למחשבים של אנשים אחרים!!!!!!

ההיא שעשתה לי פרצופים כשביום ראשון בבוקר (שהוא יום חופש באירופה אם מישהו שכח) ירדתי אחר כבוד למתחם עבודה עם המחשב כדי ללמוד! ולא הצטרפתי להייק שהיא ארגנה עם עוד חבר'ה - והם מתחילים להוכיח אותי, והכל בצחוק כמובן, בצחוקקקק אחותי מה את לוקחת קשה, אבל את לומדת יותר מדי את כל הזמן על המחשב את לא חושבת? מה עם איזה טיול?

אני לא אוהבת להיות איתם. 

אני כן אוהבת להיות עם אנשים אחרים פה שנותנים לי השראה. כלומר, יש כמה סוגי אנשים באופן כללי בעולם שאני מעריצה. 

אחת מהם זו המנחה שלי לעבודת גמר של התכנית מצטיינים. היסטוריונית וכל זה - אני מעריצה אותה. אני רוצה להיות היא ואני חושבת שכל הדרך האקדמית שהיא עושה ואיפה שהיא עובדת עכשיו זה מודל לחיקוי מושלם בשבילי ומאנשים כאלו אני רוצה ללמוד איך להתנהל בחיים ואלו בחירות לעשות. 

נשים אחרות שיצא לי להעריץ אלו הנשים שפגשתי בפורטוגל בהוסטל בשנה שעברה. כל אחת באה ממדינה אירופאית אחרת, הן היו 3 או 4 אבל אחת זכורה לי במיוחד, כל אחת עובדת באיזה ניהול הייטק או משהו מפוצץ כזה שהיא עבדה קשה כדי להגיע אליו, והן באו לחופשה, והיו בלונדיניות ויפות וקורנות יופי וחיוניות וביטחון עצמי ונחמדות לכולם, הן לא התנשאו. בכלל לא. וכל פעם שיצא לי לצאת איתן או לשהות בחברתן הרגשתי מוקרנת מכל מה שהן מביאות איתן - הדרך בחיים שהן עשו והעבודה הקשה שמאפשרת להן לטייל עכשיו והיחס החם לאנשים ועצם הבחירה שבללכת לטייל לבד כי כל אחת טיילה סולו והן פשוט נפגשו בהוסטל והפכו לחבורה.

זה מודל אחר להערצה בשבילי לא פחות חשוב מהראשון.

פה בבנסקו אין לי מודלים כאלו. יש לי את הנוודים הדיגטליים - לא היה אחד בנתיים שאני מחזיקה ממנו איזה משהו. בסוף כולנו בני אדם. עצלנים לפעמים, לא חרוצים לפעמים. ומשהו התנפץ לי קצת מהתדמית הראשונית שהיתה לי על אנשים שהם נוודים כאלו - או שפה לא פגשתי את החבר'ה הראשונים, אני לא יודעת. 

אני רוצה לפגוש אנשים חרוצים שהגיעו רחוק ולשאוב מהם השראה. 

היה לי עוד דבר שאני שונאת כאן ורציתי לכתוב עליו ואני לא זוכרת מה הוא - אה כן, העבודה הסמינריונית בפסיכולוגיה. 

האמת שאני כבר ממש ומאוד בסוף ואני אחרי פגישה עם המנחה.

השותפה שלי לעבודה נטשה אותי. אני אסיים את זה בקרוב מאוד אני מקווה. אבל אני שונאת את זה. 

ויחד עם העבודת גמר - - אני אהיה זכאית לתואר סופסוף. מתישהו בקרוב.