נקודות קטנות של בוקר מרקדות על שולחן הכתיבה. אני מרגיש שאני כבול לניירות ספוגי דיו בנסיונות להשיב אותך אליי.
טיפות מרות של משחתשיניים צבועהלכחול צובעות לי את האצבעות וברגע הזה בדיוק אני מדליק את המוח ומכבה את הלב.
באוניברסיטה אין זמן לשטויות כמו "לב שבור". וחוץ מזה, חווינו את זה פעם אחת יותרמדי, הרי אני בסך הכל אחד מ
מליארדים ואת
טוב את זה משהו מיוחד.
כבר ניפצו לי את השמשה, כבר ניגנו לי שירים בגיטרה, כבר בישלתי אינספור ארוחות וכבר אמרו לי
"eyal, stop crying your heart out" יותר פעמים משאני זוכר, אבל ביוּני אין זמן לשטויות. אז אני לוחץ "דלג"
וזה עובר לי לוונדרוול. מזמן לא שמעתי את השיר הזה. יש את השירים שכולם חורשים עליהם ולעולם לא ימאס לך מהם, קצת כמו "מכה אפורה", למרות שאף אחד בלונדון לא מעריך את מוניקה סקס. הם פשוט צוחקים כשאני אומר את השם שלהם.
אם היית רואה את הידיים שלי עכשיו היית מבינה כמה לא בריאה הדיאטה שלי.
אני מתעורר, מעשן, שותה קפה, מעשן, אוכל קצת גזר, מעשן, שותה קפה, מתקשה להרדם, ומתעורר.
אומרים שזה עושה נפלאות למוזה. באמת לאחרונה אני מצליח לטפטף מלים בקלות נוראה, אבל זה לא עושה לי שמח
גם לא לקרוא גיבוב מרטיט של מילים. אני יודע שזה בטח לא היה מלהיב אותך, ובוודאי לא בעברית.לך זה סתם נראה כמו
ג'יבריש שמסודר בכיוון הלא נכון.
אבל אני באמת רוצה לומר לך שאת הכי יפה בעולם. ואני לא שיקרתי. כי אני
את מבינה,
אני מאד-
מתקשה להגיד לך את המלים שלקחו כמובן מאליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
