הכל משתנה במהירות. זורם, משנה צורה. ומצבי הרוח והגישה משתנים בהתאם. ויש משהו נחמד בזה. והתחלתי לשים לב כמה שאני השתנתי, במיוחד בחודש האחרון שעבר. אפילו דרך ההתמודדות שלי הייתה שונה לחלוטין מזו שאני רגילה אליה. למדתי לקחת דברים בדרך אחרת, בדרך שלי. זה לא קל, ברור. ולראות אותו כמעט כל שבוע עדיין עושה משהו בפנים, אבל כל פעם פחות ופחות. גם הוא השתנה כל כך. בנאדם שונה לחלוטין מזה שהשארתי. ואני ממש לא אוהבת את מה שהוא הפך להיות, וזה עושה לי את העבודה לקלה הרבה יותר. ככה יש לי יותר זמן להתעסק בדברים שלי ולהשקיע בבנייה של העולם שלי. יש משהו כל כך מעניין בלהכיר הרבה אנשים חדשים במכה אחת ולאט לאט לסנן אותם, כדי לגבש לעצמי את האנשים שאני אוהבת. היו לי תקופות שהייתי מוכנה להסתובב עם כל מי שבא ליד, רק לא להיות לבד. אחר כך הייתה לי תקופת התנזרות מהאנושות. עכשיו אני במקום אחר לחלוטין. אני מאוד רוצה להקיף את עצמי באנשים, אבל גם לא מוכנה יותר מדיי להתפשר עליהם. הזמן יעשה את העבודה שלו. וכמו שאפשר לראות, אני הרבה פחות קשה ונוקשה כלפי עצמי. הגיל עושה את שלו, ואני נפתחת להזדמנויות חדשות ומוכנה לנסות דברים חדשים כל הזמן. העיקר להתחמק מהמצב הסטטי המאיים. ו, לא יודעת, אני באמת מרגישה לפעמים שיש תקווה, שאיכשהו דברים יתייצבו במקומות שלהם. בימים אפרוריים יותר לא נחמד להיות ברדיוס שלי, אבל הכל הרי משתנה. זה היתרון שבזה. הטראומה היחידה שצילקה אותי היא תיכנון תוכניות וראיית העתיד. כשרואים אותו ברור וצבעוני, הוא יתפוצץ. עדיף לא לחשוב עליו, או כשחושבים עליו - לא לראות אותו ברור, אלא שקוף ומעורפל.

ברקע, אינפקטד עושים לי שמח. בעיניים, "סוויטה צרפתית" מצליח לגעת במקומות הרגישים. ובכללי, "אמריקן ביוטי" מדהים.

"No man ever steps in the same river twice,

for it's not the same river and he's not the same man."

[Heraclitus]

יש משהו בפילוסופיה עתיקה שמביא לי סוג של שלווה.

מוזר להיות בשעה כזאת בבית. נכון, רק נגמר החופש, אבל מתרגלים מהר מאוד לשגרה. ואתמול בהחלט היה סוג של שגרה. הייתה בגרות בספורט, שניראיתה כמו שיעור ספורט גדול ומבולגן. זה מצחיק לעשות משהו עם 150 איש. מסודר זה בהחלט לא. והיה מאוד נחמד לצלוע את הדרך הביתה, בידיעה שאין יותר ספורט. זתומרת, אין יותר ספורט במסגרת בית הספר. עכשיו זה רק העינויים שאני הולכת לעשות לעצמי [מוחעחע?].

עוד שעה בערך יש לי משמרת בעבודה, ובגללה ויתרתי על טקס יום השואה בבית הספר. העבודה הראשונה שלי שהשגתי בזכות עצמי. אני זוכרת את החופשים האחרונים בחיפושי העבודה האומללים שלי, שכל מה שקיבלתי בהם היה יותר מדיי סירובים לבטחון העצמי הפצוע שלי. ברור שזאת לא עבודה של "חכמים", וההורים ניסו לשכנע אותי לחפש משהו שיותר ראוי לי. אבל היי - זה טוב לי ככה עכשיו. להיפך, עבודה פיזית רק מסיחה את דעתי ממחשבות טורדניות, וכאלה יש יותר מדיי. בכלל, עבודה זאת עבודה. ולטווח הקצר היא מעולה בשבילי בכל המובנים. לא החלטתי עדיין באיזו קטגוריה נכנסת העובדה של לעבוד עם האקס. אבל כל עוד הוא לא נמצא בכל משמרת שאני עושה, לא אכפת לי. וכמובן שהוא היה שם במשמרת הראשונה שלי. כמובן. כמובן. וכשהייתי צריכה לפנות שולחן שהוא ישב לידו בהפסקה שלו, הרגשתי איך הכלים מתחילים לנקוש ושאני לא שולטת בידיים שלי. זה היה מוזר. והרגשתי את הנוכחות שלו בכל מקום. ואת המבט שלו צורב אותי. לפחות במשמרת של היום הוא לא יהיה, ואני אוכל להתרכז יותר באומנות פינוי השולחנות חח.

אני מרגישה שחציתי גבול בלתי ניראה ועכשיו אני תלוייה באוויר, פשוטו כמשמעו. אני לא יודעת באיזו צורה לכוון את עצמי לחשוב, להרגיש. או באיזו גישה לחיים לבחור היום. פשוט לא יודעת מה יום יוליד. ואולי זה הקטע.

Remember guys: The trick is to keep breathing.