יושבת מול המחשב חצי מתה. עייפה והראש מתפצח לרסיסים. ככה זה אחרי יום שלם של מבחנים ומיונים של הצבא. אבל אני לא מתלוננת. אני אוהבת לנסוע ברכבת - אחד המקומות היחידים שבהם אני מרגישה שכל הדאגות עוזבות אותי וסוג של שלווה נוחתת - הרי אני בתנועה! [ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה?] בכל מקרה, עייפה ומחכה לדוד שיתחמם ואני אוכל לברוח למקום טוב יותר.
ובכל זאת, אני יושבת כאן, וחייבת לכתוב משהו על השנה שעברה. כל כך הרבה השתנה.
אז.. 2006, הא?
את ערב השנה החדשה בדיוק לפני שנה, ביליתי לבד בבית כשחברים שלי היו באיזו מסיבה, שאליה לא רציתי ללכת. בחרתי את הבדידות. באותו הרגע העדפתי להיות לבד, מאשר עם אנשים שאני לא אוהבת. והשנה שלי בהחלט הייתה השתקפות של ערב השנה החדשה. את רובה ביליתי לבד. רק אני והמחשבות שלי. מרוכזת בעצמי, שקועה במירמור. יאפ, מילת המפתח של השנה האחרונה היא בהחלט בדידות. התגלגלתי לשפל חדש, שלא ידעתי על קיומו לפני זה.
תימצות? שנה מאנית-דיפרסית.
הפעם האחרונה ששתיתי רציני הייתה בתקופת פסח. מסיבה במועדון. וודקה חופשית. בחור רנדומאלי. וזיכרון מעומעם. התביישתי בעצמי אחרי זה. זה לא באמת מה שאני רוצה לעצמי. אז החלטתי שזהו, נגמר. וכן, מאז לא שתיתי רציני. היו פה ושם פעמים ששתיתי קצת רק בשביל להשתחרר קצת. אבל לא יותר מזה. והמסקנה הכי חשובה אליה הגעתי הייתה שאני רוצה משהו אמיתי, שמגיע לי. לפני זה לא האמנתי שמגיע לי משהו טוב. הייתי לוקחת בשיניים הזדמנויות מקריות, בידיעה ששומדבר לא יקרה ואני רק אדרדר יותר. אבל הגיעו מים עד נפש, אני מניחה. [פוסט פסיכומטרי?]
בקיץ נחתתי ולא הצלחתי להרים את עצמי. זחלתי אי שם למטה במעמקים, מתבוססת בתוך הדם של עצמי. ואיפושהו אהבתי את זה. זה היה הרבה יותר פשוט מההחלטה לקום. בסביבות ראש השנה התחלתי להחנק מהמרירות שלי. הרגשתי כל כך כלואה. ואשמה על הכאב שגרמתי לאנשים סביבי. לא סתם דיכאון זה הדבר הכי אנוכי שקיים. באמצע לילה, כשלא הצלחתי להירדם, התיישבתי על המחב והתחלתי לכתוב מכתבי סליחה לאנשים מסויימים. רוקנתי את כל כולי, ופשוט הרגשתי משוחררת. הכבלים השתחררו, ונרדמתי באותו לילה בשלווה גמורה. לשמור בבטן זה לא בריא.
אני לא אתיימר שהתקופה שאחרי הייתה אופטימית מדיי, אבל בהחלט היה סוג של שיפור. התחלתי לחזור לאט לאט לאנושות. התגעגעתי לאנשים. וכל הזמן רק רציתי לצאת ולצאת ולצאת. הייתי צמאה ונואשת. פחדתי להישאר שוב לבד. התחלתי לצאת ולדבר עם אנשים ולהיות קצת פחות מרוכזת בתוך עצמי. וזה היה נחמד לשם שינוי.
מה שבהחלט עזר לי בתקופה הזאת של אוקטובר היה הפסיכומטרי, כמה מוזר שזה נשמע. אבל זה לא. כי לשקוע בתוך עבודה קרה, מחושבת וחסרת רגשות - היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. איפושהו שם גם איבדתי את החשק לצייר. והאבידה לא נמצאה עדיין. כל המוצא מתבקש להחזיר.
בסוף אוקטובר הלכתי למסיבת יומולדת של מישהו שאני לא אוהבת עם הרבה אנשים שאני לא אוהבת. חח, אין לי מושג למה הלכתי, הרי זה נגד את העקרון שלי. אולי כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. אבל בכל זאת הלכתי. ומן רוח נחמדה שררה עלי באותו ערב. כאילו העולם כולו התכוון שנכיר [מושפעת האלכימאי? קצת.]. ומאז אנחנו ביחד, אני ואהובי.
איכשהו הגלגל הצליח להתהפך לקראת סוף השנה, עם הרבה יגע ודם מצידי. אבל היי, הנה אני יושבת לי פה, כשעוד שנה אני נפגשת איתו, כדי לבלות ביחד את שארית השנה שנותרה, ולהתחיל ביחד את הבאה לטובה.
ורק לטובה, כן?
די אירוני שנסגר לי היום מעגל. מאז הטיול השנתי, שהיה בסביבות ינואר-פברואר, היה לי משהו למישהו מהכיתה שלי. אני שקטה, והוא עוד יותר. עזר לי בטיול כשנתקעתי. ואפילו יש לי תמונה ביחד איתו [שאותה הוא ביקש ממני, שאעשה לו גם]. אחרי הטיול זה היה מבט חטוף פה, מבט חטוף שם. אני מסתכלת ומפנה את הגב, כשהוא שם לב. ואחרי זה אני מרגישה מבט קודח בגב, שנעלם כשאני מסתובבת. ואף מילה מיותרת לא התחלפה לה בינינו. ביומולדת שלו שלחתי לו הודעה. ביומולדת שלי אני קיבלתי אחת. וזהו. עוד קצת מבטים בכיתה, אבל מצידי זה שכך. ופתאום היום ראיתי הודעה ממנו בפלפון, שנה טובה וכאלה. וזאת בהחלט סגירת מעגל. לא שזאת הייתה אהבה. אבל זה היה משהו עם פוטנציאל, שאותו אף אחד מאיתנו לא מימש. ככה זה כשמפספסים הזדמנויות. החמצה.
בכל אופן, שנה חדשה בפתח. 2007. שנה עם הרבה פעילות ותזזיתיות. סיום שתים-עשרה שנות לימוד. הצבא בפתח, ואולי עוד כמה תוכניות במגירה. מאחלת לעצמי להזיז הצידה את הפחד שמלווה אותי באש ובמים. להעיז ולפרוץ גבולות. ללמוד להכיר את עצמי טוב יותר, חולשות וחוזק. לגלות בעצמי צדדים חדשים. להפיק תועלת ממסגרת הצבא. לשמור על קשרים קיימים, להוסיף חדשים ואף פעם לא לשכוח את הישנים והטובים. להינות. להתאמץ. ורק להחזיק מעמד.
היום, בעודי הולכת ברחובות תל אביב בגשם חורפי בלי מטריה, קלטתי כמה חיים זה דבר של גישה. ופשוט הלכתי לי וצחקתי לעצמי. ואז משאית השפריצה עליי שלולית בוץ, אבל זאת לא הנקודה. בחרתי לצחוק על זה. בחרתי להרגיש טוב. בחרתי.
שתהיה לכולנו שנה של בחירות, ורק טוב=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
