היה טוב ביום שישי.
יצאנו למסיבת יומולדת לידידה שלו, ואת רובה בילינו ביחד. בסוף המסיבה, כשכולם הלכו להשתכר באיזה פארק, אנחנו הלכנו לסיבוב רק שנינו. היו שתיקות מביכות, הרבה מבטים וכלום. ציפיתי ממנו לקחת את היוזמה ולעשות משהו בנידון, אבל לא, הוא לא עשה שומדבר. אז אני עשיתי. וזה מוזר, כי אני לא אוהבת לייזום את הדברים האלה, כי אז תמיד יש את החשש שהבנאדם פשוט זרם ולא היה ממש בקטע. אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל, היי, זאת אני. ובאסטרולוגיה של אותו יום באמת היה רשום לי שאם אני אזום, יצאו דברים טובים.
לפני שבועיים בדיוק, כשפגשתי אותו בפעם הראשונה ויצא לי לשבת ולדבר איתו קצת ולהתעמק בכחול של העיניים שלו, הסתכלתי עליו ועברה לי מחשבה לא אופיינית לי בראש: אני רוצה להיות איתו. ולא, לא להיות לערב אחד וזהו. אלא ראיתי את עצמי איתו במשהו אמיתי. משהו שמערב רגשות. וזה לא אופייני לי, ובמיוחד לא בתקופה שעברה עלי, שבה לא ראיתי את עצמי עם אף אחד באופן רציני.
טוב לי לשבת חבוקה איתו ולהרגיש את הנשימות שלו על הצוואר שלי. אבל עדיין יש משהו שמעכיר על כל השמחה. הפחדים הקטנים האלה שאף פעם לא עוזבים. החששות שאני יודעת שלא ממש הגיוניים, אבל מסרבת להיפרד מהם.
מפחדת לא להיות מספיק טובה בשבילו. מפחדת לא למצוא חן בעיניו. מפחדת שהוא לא יחשוב שאני מעניינת מספיק. מפחדת לא להיות מעניינת מספיק. מפחדת שזה לא יילך. מפחדת להרגיש יותר מדיי. מפחדת להיפגע. מפחדת להיפגע. מפחדת להשבר. מפחדת להיפגע.
אני רוצה להאמין שיהיה בסדר. "נזרום" - ניגון שחוזר אצלי הרבה בראש. אבל זה לא קל. במיוחד כשהלב שלי כבר מעורב. ואני כל כך מפחדת ונזהרת עליו כאילו היה עשוי פורצלן יוקרתי.
יש משהו כל כך מפחיד בלאבד שליטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
