אני מתחילה לכתוב ואני מפחדת. מפחדת שפתאום יופיע משום מקום מסך כחול ואני אדע שכל הדברים שעשיתי במחשב עד לנקודה ההיא הלכו לבית הקברות של האינטרנט. וזה עצוב. ככה, למשל, כתבתי אתמול את אחד הפוסטים הארוכים והכנים שלי [לא, אבל לשם ההדגשה], וכשסיימתי אותו והעכבר היה כבר על כפתור השמירה, הכל קרס. הופיע לו מסך כחול, נשמע צפצוף צורם והכל הלך.

בכל אופן, יום מעייף במיוחד היה היום. המערכת שלי כזאת מגעילה, מלאה במקצועות הומניים מסריחים. אז ישבתי לי במקום שלי בשורה הראשונה עם כאב ראש לא נורמלי שפיצח לי את הגולגולת, וקשקשתי באחורה של המחברת. כן, אני יודעת שזה מאוד חכם, במיוחד מתחת לאף של המורים. אבל זה באמת היה בלתי נסבל. ובהפסקות הייתי נרדמת חלקית עם הראש על השולחן. עדשות המגע עושות לי כאב ראש ולא טוב לי אתן. בע.

אתמול היה לי ציור, ומאוד שמחתי שהיה, כי כבר הרבה זמן שלא הייתי בציור בגלל הפסיכומטרי. אז הגעתי לשם, וראיתי מלא אנשים חדשים שאני לא מכירה. והשיעור היה קשה ומייאש. וכל קו ציירתי בידיעה שהוא יימחק. אני חלודה לחלוטין. אני לא מבינה איך שרדתי בחוג שנה שלמה עם הרגשת ייאוש תמידית. כל השיעור רק התרכזתי בכאב שהיה לי בפנים, ורק חיכיתי לחזור הביתה ולהוציא אותו. בסוף השיעור, כשכבר הייתי על סף התהום, הלכתי עם משה [חח, שם בדוי] הביתה. צחקנו כל הדרך, כמו תמיד, והיינו מסטולים, כמו תמיד, והיה כל כך כיף, כמו תמיד. זה החלק הכי טוב בציור, נראה לי, הדרך הביתה. חשוך בחוץ ואנחנו חותכים בסמטאות. והוא מצחיק אותי עד שכואבת לי הבטן ואני הולכת באלכסון. ונראה לי שהוא הציע לי ללכת לפיצה, אבל סירבתי. כי אני בגמילה מג'אנק-פוד. אבל עצם היוזמה נחמדה. כי הוא תמיד האדיש מבינינו ואני זאת שחולה לו על התחת. חח, משהו כזה.

ושלשום היינו במן טיול ברמת הגולן. אוח, אני מתה על הצפון. והלכנו, וצילמתי, והייתי עם אנשים נחמדים. והרגשתי את השלווה הזאת שנמצאת באוויר של רמת הגולן. ועברו לי מחשבות בראש על כמה שאני אוהבת את החיים. אני – אוהבת את החיים. חח. וזה רק מראה את הקסם שיש שם באוויר. בערב הן התפוגגו יחד עם העייפות שתפסה את מקומן, אבל עצם הקיום שלהן היה נחמד.

Apoptygma Berzerk ברקע, ונחמד לי. למרות שזה ערב שישי, והרוח הקרירה שבאה מהחלון מפתה אותי לצאת החוצה, אני כנראה לא עושה כלום. טוב, נו, לפחות יש לי טונות של מוזיקה על המחשב. וכשאני אומרת טונות, אני מתכוונת לזה.

יהיה טוב?

אמן.

הלחץ ירד משמעותית, ואיתו מורגשת הקלה. ולא רק בטמפרטורות. פתאום דברים נעים בקצב איטי יותר. אני יכולה להקדיש קצת זמן לעצמי, משהו שלא יכולתי להרשות לפני פחות משבועיים.
שומדבר בהחלט לא קבוע. דברים נוטים להשתנות פה לפי קצב השינויים במזג האוויר. ביום קייצי חמים השמיים יכולים להחליט להמטיר ברד למשך שעתיים, וזה יהיה לגיטימי.
הימים המוארים שלי מתחילים קצת להאפיר ולהחשיך. מצב הרוח הטוב קצת מתמתן, ולא לטובה.
למרות שיש לי מוזיקה מעולה באזניים.
מה שכן, נראה שרק עכשיו אני מתחילה לקלוט שאין טעם לתכנן תוכניות בחיים. גם ככה הן משתנות כל כמה דקות. ותמיד צצים דברים שלא לקחת בחשבון.
אם כבר חורף, וחשוך ועצוב בחוץ, לפחות שיהיה קר מספיק שאני אוכל ללבוש את הסווטשרט הכתום החדש שלי.

מסתובבים לי במערכת: Goldfrapp , Air , Hooverphonic , Moby , Massive Attack
[בהחלט נשמרת אחידות מסויימת בסגנון]

אני נעצרת לפעמים ושואלת את עצמי אם יש דברים שהייתי רוצה לשנות. ותמיד יש כאלה. אבל איכשהו, אני לא מצליחה למצוא דרכים לשנות אותם. אני תמיד אשאר אני. ואני תמיד אחיה את הסערה שמשתוללת בתוכי. והפוגות קצרצרות כבר לא מספקות אותי.

Enough is never enough.

בלילה התעוררתי מהגשם.

- גשם!

קמתי בהתלהבות מהמיטה, ועם חיוך דבילי על הפנים הסתכלתי מחוץ לחלון.

אני לא זוכרת מתי זה היה ככה בפעם האחרונה.

ולאוויר היה את הריח המיוחד הזה. פשוט כיף.

ולא יודעת, אין הרבה דברים בזמן האחרון שפשוט עושים לי טוב. וזה כן=]

"ריח שאחרי הגשם מסתנן דרך חריצי החלון, ריח שתמיד תמהתי מה הוא מכיל: חטאי קיץ מהולים בחרטת הסתיו, תמיסת דמעות החמצה ואבקת אבק הזדמנות, מות החום ולידת הצינה."

[אבדות / מיכאל שיינפלד]

[יהיה טוב? אמן.]