"הייתי כסוס מירוץ המוצא עצמו לפתע בעולם ללא-מסלולים. או כאלוף-הקולג' בכדורגל שצריך להתמודד פתאום עם וול-סטריט וחליפת-עסקים, וכל ימי תהילתו היו מרוכזים בגביע-זהב קטן, שהתאריך החרוט בו הינו כתאריך על מציבה, והוא מוצג על אדן-החלון.

...ראיתי את עצמי יושבת במיסעף התאנה, מתה מרעב רק מפני שאינני מסוגלת להחליט באיזו מהתאנים לבחור. רציתי את כולן ואת כל אחת ואחת מהן, אולם פירוש הבחירה באחת היה אובדן כל האחרות, ובשבתי שם, בלתי-מסוגלת להחליט, החלו התאנים מתקמטות ומשחירות ונופלות, בקול-טפיחה, בזו אחר זו, על הקרקע לרגליי."

[פעמון הזכוכית / סילביה פלאת, עמ' 76]

בא לי להקיא.

מהכל.

שימוש יתר במילים מפחידות ומאיימות.

ולכולם יש פרצוף עצוב ומרחם, ממלמלים מתחת לשפה "אוי, כל כך צעירה".

אל תדאגו, אני עדיין לא מתה.

בכלל לא בתכנון.

אבל ממש בא לי להקיא.

מהכל.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת יותר מדיי. מרגיש לפעמים קצת כמו קשר ממרחק. ובכל זאת, אנחנו גרים במרחק של רבע שעה הליכה. ואני מתגעגעת. ואולי זה מה שמחזיק אותי מ-לא להתרגל. כי הרי השגרה רומסת כל התרגשות וכל התלהבות. וככה שום דבר לא מובן מאליו. אבל מצד שני, השבועות עוברים ונמרחים, ואני מתגעגעת. אני תוהה אם גם הוא מתגעגע אלי ככה. אני מקווה.

הדדיות זה דבר שקשה להשיג אותו. וברוב המקרים זה אף פעם לא שווה באמת. זה כמעט, ליד. ותמיד יש מישהו שמרגיש יותר, ואוהב יותר וכואב יותר. וזה מפחיד להיות המישהו הזה. אבל זה גם מרגש יותר, כי הוא זה שחווה הכל במלוא העוצמה.

בע. אני מוצאת את עצמי מברברת על כל דבר אפשרי רק לא על מה שבאמת חשוב עכשיו. ויש דברים. ויש מחשבות והרהורים. אבל דברים כבר מתחילים להתייצב והרגשות כבר פחות נסערים. ואני לא מוצאת טעם לנער שוב את הכוס הזאת. נראה לי שחוויתי מספיק רגשות שבוע שעבר. ודברים נראו לי אז דרמטיים למדי. ואולי, בעצם, אני לא קולטת את מלוא המשמעות המסתתרת מאחורי המילה הבודדה ההיא. וזה מפחיד אותי, בין טריליון הדברים האחרים שמפחידים אותי עכשיו. אולי דברים הרבה יותר גרועים ממה שאני רואה ומבינה. ואולי לא. אולי הכל יהיה בסדר ויסתדר על הצד הגרוע פחות [ולא הטוב ביותר, כי זה כבר עכשיו לא ממש טוב].

בכל אופן, הלכתי לראות "מלאכים באמריקה" [והם שם שורדים בסוף!!]

ואולי קצת להתגעגע.

[חוק שימור העצב?]