אין לי מושג מה אני עושה עם עצמי. חוסר סבלנות, תזזיתיות. פשוט לא בא לי לעשות שומדבר. לא לקרוא, לא לשמוע מוזיקה [!], לא לראות טלויזיה, לא לעשות ספורט [כי אני איכשהו תמיד מסיימת בבכי באמצע הרחוב], לא ללמוד. בא לי להתכרבל ולישון. אבל כשאני נכנסת למיטה, אני נעשית עירנית. ובמיטה גם כל המחשבות עולות. ודי, נמאס לי כבר לבכות.

אני מרגישה כאילו חתכתי לעצמי איבר בגוף. ריקנות עצומה, שאין לי מושג איך למלא אותה. הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך חמשת החודשים האחרונים. התרגלתי לדבר איתו המון, ופתאום שקט.

הכי מפחיד אותי עכשיו זה להתפרק כמו שהתפרקתי לפני שנה וחצי אחרי שאני וההוא נפרדנו. ואז זאת לא הייתה אהבה בכלל. אבל זה עדיין שבר אותי. ומה יהיה עכשיו? איך אני אתמודד עם כל מה שניצב לפני? מי יהיה שם בשבילי, ויחבק אותי מאחור ואני ארגיש את הנשימות שלו על העורף שלי?

חע, הנה אני שוב בוכה.