"הייתי כסוס מירוץ המוצא עצמו לפתע בעולם ללא-מסלולים. או כאלוף-הקולג' בכדורגל שצריך להתמודד פתאום עם וול-סטריט וחליפת-עסקים, וכל ימי תהילתו היו מרוכזים בגביע-זהב קטן, שהתאריך החרוט בו הינו כתאריך על מציבה, והוא מוצג על אדן-החלון.

...ראיתי את עצמי יושבת במיסעף התאנה, מתה מרעב רק מפני שאינני מסוגלת להחליט באיזו מהתאנים לבחור. רציתי את כולן ואת כל אחת ואחת מהן, אולם פירוש הבחירה באחת היה אובדן כל האחרות, ובשבתי שם, בלתי-מסוגלת להחליט, החלו התאנים מתקמטות ומשחירות ונופלות, בקול-טפיחה, בזו אחר זו, על הקרקע לרגליי."

[פעמון הזכוכית / סילביה פלאת, עמ' 76]