אחרי שבועיים בלי מחשב, שבמהלכם הוא היה חולה ומודבק מוירוס, הנה אני שוב כאן. בוהה במסך בחוסר תכליתיות עם Zero7 ברקע.
כשאני מנסה להיזכר בתקופה האחרונה, אני לא מצליחה. הכל מעורפל ומטושטש. הרבה מבחנים, שמש ודשא בשיעורים החופשיים ובעיקר חיבוקים אמיתיים.
אני אוהבת, אבל גם שונאת.
אני שמחה, אבל גם עצובה.
דברים איכשהו נמצאים על המסלול הנכון והמתאים, אבל תמיד נשארים הפחדים המוכרים.
למה יש לי הרגשה שאני חוזרת על עצמי?
אין לי חשק לכתוב, לחפור. זה מיותר. עדיף לתת לדברים להיות כמו שהם.
בלילה הרגשתי זולה. הייתה לי ההרגשה כמו אחרי איזה סטוץ. משהו זול, מדכא ומייאש. עצבות שממלאת את חלל הבטן, ונואשות לחיבה. התקווה הזאת שיתקשר אליי למחרת בבוקר, אחרי שעשיתי לו טוב וגרמתי לו לגלגל את העיניים ולגנוח בשקט.
וזה לא צריך להיות ככה. כי אני אוהבת אותו, והוא טוען שהוא אותי.
תמיד הייתה לי בעיה לחבר אהבה וסקס. אלה תמיד היו בשבילי שני עולמות שונים, וקשרים שלי בעבר כללו רק אחד מהם.
ועכשיו אני מנסה לשלב, ולא ממש מצליח לי.
דצמבר, הא?
שיואו, מקווה שיהיה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
