קרוע מבפנים נושם עשן 

נכנעתי לאידיאולגיה ולאגו מנופח, פחדים שעטפו אותי מאז שהכרנו

אין לך מושג עד כמה את חסרה לי עכשיו, החיוך שלך, הליטוף

הצלצולים הרבים שלך בבוקר שהתחננו שאקום ללימודים

והרגשת הביטחון שנתת לי. הכל נעלם 

אנחנו לא מעריכים את הרגעים הקטנים שיש לנו ביחד שמבקשים שננצור אותם בזכרון המוגבל שלנו בראש.

מה הייתי נותן כדי לחבק אותך קצת יותר כשאנחנו ישנים ביחד, ללטף אותך בדביקות ואת בשלך רותחת מחום.

לספר לך סיפורים ודברים שקרו לי ביום יום ואת מרותקת מעונג.

לא הערכתי אותך כמו שהיית רוצה ועל זה אני מצטער 

את מילאת את החור שנוצר בי. את העצב שדבק בי

הרחקת אותי מלהיות מפלצת.

ברגעים קשים כאלו אני מסוגל להחזיק מעמד אבל המחשבה שאת לא שם לא עוזבת אותי

אני מתגעגע לימים לרגעים ולשיחות הקטנות שלנו.

אין פה מקום לפרוזה פוליטית או סתם מסיכה קרירה שנעטפת במילים גבוהות

זאת האמת.