קשה לי .
הזמן טס, וזה חבל לי כל כך..
הבלוג הזה מכיתה ט', ואני כבר פאקינג ב-יא. איך זה טס !?!?!?!??!
4 השנים הטובות ביותר שמבוזבזות על הצעירים, 4 שנים להיות במסגרת בטוחה, 4 שנים ללמוד "ולהרחיב אופקים" והכל נראה כל כך לרוץ אחרי השגרה, כל כך לחרוש למבחן ולשכוח הכל בבוקר, כל כך מכאני ותעשייתי, כל כך מבוזבז.
איך יש רק 3 שנים להיות בשכבה הבוגרת בצופים?
איך אפשר לבחור רק שלושה מתוך כל התפקידים המדהימים האלה?
איך יכול להיות שאני ממש רוצה לתרום לחברה, לתרום לנזקקים, ואין לי זמן?
איך זה שאני רוצה למצוא עבודה קבועה, אבל אני לא אעשה זאת כי אני יודעת שזה יבוא על חשבון הלימודים?
איך זה שהצופם נראים לי מהות החיים, כשזה ברור לי שבעוד שנה וחצי זה ייגמר?
איך זה שאני שוקעת כל כך עמוק בשגרה שלא היה לי חבר?
איך זה יכול להיות שעוד פחות משנתיים, כל החלום של התיכון, הנקודת ציון החשובה והמשפיעה ביותר בעיצוב חייו של אדם- התקופה המדהימה הזאת תיגמר?
איך אפשר להספיק הכל?
למה יש את הצבא התקוע הזה, ואי אפשר להמשיך וללמוד?
ברור לי שזו חוייה יחידה במינה גם כן, ושזה חשוב ומדהים, אבל אי אפשר להתעלם המעובדה שהיה עדיף בלי השלב הזה.
למרות שזה כן ניתן לוויכוח- מחזק את הקשר למדינה והמחוייבות לה בקרב צעירים בצורה שמשפיעה על מהלך החיים כולם.
מה אעשה עם החיים שלי?
אני רוצה להספיק הכל!
וזה כואב..
זה כואב שאני רוצה הכל וצריכה לוותר על כל כך הרבה.
זה כואב שהאפשרויות כל כך רבות והזמן כל כך מוגבל.
זה כואב שזכרונות הילדות הולכים וחומקים, וזה כואב שאני יודעת שעוד מספר שנים גם הזכרונות מהרגעים האלה ממש יילך ויידאך.
זה קשה לגדול. זה קשה להתבגר. זה קשה לוותר על כל החלומות ולהתפשר בכל כך הרבה כיוונים.
זה מטורף לראות תמונות של אמא שלי בתור נערה ואשה צעירה, ולראות אותה היום, לראות את השינוי שחל בה- מבחינה חיצונית ופנימית כאחד, ולחשוב ששינוי כזה יחול גם בי, בלי שאשים לב.
וזה עדיין כואב שאין לי חבר!
אין לי את הכוח הנפשי להתמודד עם כל זה, ורק החלה השנה.
חברות שלי מתחילות לנהוג. איך?! אנחנו עוד ילדות! איך זה אפשרי?
אני את הבגרות שלי בלשון כבר עשיתי? איך זה הגיוני?!
הראשגדית ?!?! אני?!?!?
מי היה מאמין.
בהחלט לא אני.
בקרוב יהיה לנו סמינר על שנת השירות. אני הולכת לשנת שירות. אבל כבר?!
אני יודעת שאני חופרת, אני יודעת שאני פה בהגזמות, ואני יודעת שזה דברים שמובנים מאליהם שכל בן נוער עובר, אבל זה כל כך קשה.
אני כל כך השתניתי במהלך השנים, אני כל כך גדלתי, אני... אני לא רוצה שהזמן ימשיך לרוץ. טוב לי כאן, טוב לי ככה, רק שהזמן ייאט ויפסיק לחלוף מול עיני כולנו ולקחת איתו כל כך הרבה דברים שאני עוד כל כך צריכה.
כל המאפיינים הציוריים האלה של גיל ההתבגרות- המוזיקה, ההורמונית והרגשות המתפרצים, הגדילה, הלחץ, המרדנות, ההתבגרות והקשיים הקטנים שמתנפחים בקלות- אני רואה אותם מסביבי כל יום ביומו,החיפוש העצמי המתמיד, החשיבה על העתיד, התכנונים והחשיבה הרחבה והאידאליסטית שמצטמצמת עם השנים.. .. אני חיה עם כל האלמנטים האלה- נהנית מהם, סובלת מהם, חווה אותם.
חבל לי, קשה לי, ועצוב לי לוותר על הדברים היפים האלה, שאני יודעת שאני לא אחווה יותר בחיי.
בנימה אופטימית זו- כמה דגשים למי שמתחיל את המסע המופלא הזה-
נצלו כל רגע. תבריזו אם אתם יודעים שאתם לא תלמדו שום דבר חדש מהשיעור,תהנו עם חבריכם, ותכירו אנשים חדשים. תהיו אמיתיים עם עצמיכם ועם הסובבים אתכם, ותשמרו על קשר טוב וחזק עם ההורים. אל תתקמצנו, אבל אל תגזימו.למדו משהו חדש בכל יום ביומו, וזכרו-
יום שלא צחקת בו
הוא יום מבוזבז.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
