לא חשבתי על זה ככה. ויצא לי כבר כמה פעמים לשקול את זה, אבל לא בתור משהו שבאמת הולך לקרות.
אני מסתכלת על אנשים רוכבים, מסתכלת על השמים, שנהיו שחורים כבר ב-6 בערב .
מרגישה את הרוח. קר, מתחיל החורף.
עוד חורף, שמזכיר לי כמה כיף היה שם. בחורפים, לפני שנתיים.
ואני יושבת, ובוכה.
כי לעזוב עכשיו, זה לעזוב את כל מי שעוד נשאר.
כל מי שאני לא אוכל לראות יותר.
ועכשיו הכל תלוי רק בהחלטה אחת.
ההחלטה שתקבע את ההמשך.
האם אני נפרדת מהמקום שבו התבגרתי, המקום שהשאיר לי חותמת קבועה בלב..
או שאני נשארת. עם האנשים שגורמים לי להיות מאושרת, או לפחות חלקם..
וכמובן שהאפשרות העדיפה היא להשאר. כי עם כמה שיכול להיות לי טוב במקום האחר, שיש שם חברה טובה יותר, סוסים טובים, ואני אקבל יחס יותר טוב...
עם כמה שהיו תקופות ממש גרועות, אף פעם לא חשבתי באמת על לעבור. לא היה לי אומץ, ולא יהיה.
אז נכון, שמדריכים עזבו, חברות עזבו, סוסים עזבו..אני רואה כל פעם מחדש, כמה ששום דבר מהדברים האלו לא גורם גם לרצות לעזוב.
זה חזק ממני. המקום הזה, הוא חלק ממני כבר ואין מה לעשות עם זה.
אם היא תחליט שהיא מסוגלת לשנות את היחס שלה אלינו, ולתת נו את אותו היחס שהיא נותנת לשאר, מבחינת הכל, אז אנחנו נשאר. כי הרי אין טעם שתמורת המחיר היפה הזה שאנחנו משלמים לה, נקבל יחס כל כך מגעיל.
זה כל כך עצוב כמה שזה נכון..שרק שמאבדים משהו מתחילים להעריך אותו.
נראה לי שכל הזמן האחרון שהייתי בחווה, גם כשלא כל כל נהניתי..זה היה לי כל כך מובן מאליו שאני שם.
אבל עכשיו, כשרק ההחלטה שלה היא שתכריע..
אני כל כך מקווה.
לא רוצה..
לא רוצה!
לא יכולה לעזוב. לא מסוגלת.
עצוב לי
עצוב לי
עצוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
