ואני יודעת שאמרתי שאת כבר כל כך לא חשובה לי אחרי כל מה שעשית לי, אחרי כל הפעמים שפגעת בי.
אני עצבנית על זה ברמות ואני גם לא רוצה לחזור לחברות הזאת, כי אני יודעת שזה בחיים לא יחזור להיות כמו שהיה פעם, אין טעם לנסות, כי אני יודעת שאת שוב תפגעי בי.
אבל..
בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על זה הרבה. על החברות שהייתה לנו. באמת שבתקופה הזאת כל כך אהבתי אותך והערכתי אותך.
אבל אז אני גם נזכרת כמובן בכל הפעמים שכן פגעת בי.
מאז שראית שעולם הזוהר של הפנסיונים קצת הרבה יותר שווה מלהיות "נאמנה" כביכול לחברה שהייתה לך עוד לפני שהתחלת להתחבר איתם.
היינו יושבות בחווה, צוחקות..היית נמרחת עליי, כמו אני לא יודעת מה.
וברגע שהפנסיונים האלה הגיעו, לא שמת עליי יותר. כאילו לא הייתי קיימת מעולם.
פשוט לא שמת עליי יותר, והיית איתם. יכולתי אפילו להיות אתך יחד אתם ופשוט לא שמת עליי.. כמו לא ראית אותי בכלל.
כל כך נהנית מכל התהילה והיחס שהם נתנו לך.
ואחרי זה, כשראית שאני פגועה ממך, וכל פעם שניסיתי להתרחק, לקחת אותי לשיחת נפש שכזאת.
ובשיא התמימות, היית שואלת אותי מה קרה, למה אני ככה. ואז אחרי שאולי הבנת קצת את כל הרמיזות שלי, שאת זאת שפוגעת בי כל פעם,
התחלת לדבר כמו ילדה קטנה, והכל כדי שתצאי זאת שלא אשמה.
"אבל זה לא באשמתי! מה את רוצה ממני? אני ניסיתי!" ככה היית אומרת לי.
אבל מה? מה בקשר למה שהיה אז, שביקשתי ממך באמת מכל הלב שתנסי לשלב אותי כשאת נפגשת איתה, כי זה היה לי כל כך חשוב.
עברו שבועיים, עבר חודש, ועדיין הכל אותו הדבר. את נפגשת איתה כמעט כל ערב, את נמצאת איתי חלק מהפעמים בחווה, ועדיין כשהפנסיונים באים, אני כבר לא קיימת. ואז כשאני מחליטה להפסיק להיות הפראיירית הקטנה שלך, שוב את לוקחת אותי לשיחה, כי את רואה שאני מתרחקת ממך, ומה לעשות, כנראה כבר התחלתי להבין שאת כבר ממש לא שווה את כל הבכי הזה שהוצאתי עליך. ושוב את מגיעה לטונים של ילדה קטנה שלא קיבלה את מה שהיא רוצה, ואת כל כך (לא)תמימה.
פעם אחת אפילו שלחת לי למייל. לנסות לגרום לי לא לכעוס עליך שוב.
"ולהבא אם את מרגישה פגועה אז אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה שתבואי ותגידי לי, כי אחרת- איך אני אדע לתקן?
חשוב לי שנהיה בסדר. ויותר מבסדר. חשוב לי שנהיה טוב מאד.
את מכירה אותי. כשמפריע לי אני נלחמת. ועל חברות אני מוכנה להילחם כמה שצריך. ואת בהחלט אחד האנשים שכן שווים את זה.
ואם אני פוגעת בך תדעי שאת תמיד יכולה לספר לי. ואני לא אנסה לתקוף חזרה. או לגרום לך לעוול.."
את הראית לי שאתך זה נהיה בדיוק ההפך ממה שכתבת שם. כל כך הרבה פעמים ניסית לרמוס, או להגיד לך, כמו לבן אדם מבוגר שאמור להבין את מה שאומרים לו. ואת שמת עליי פס. ייבשת אותי הא? או לפחות חשבת שתצליחי. אז זהו, שלא.
כל כך עצוב לי להזכר בכל הזכרונות הכן טובים שהיו לנו בתור חברות. אבל מצד שני, אני מרגישה מפגרת. כי אין סיכוי שזה יחזור להיות כמו פעם.
והאמת? האמת היא שלמרות כל הגעגועים אליך והעצב, אני מעדיפה לא לקחת את הסיכון הזה שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
