דוקא ביום הזה של השנה אני נזכר בדברים מהחיים שלי שבשאר אני דיי לא חושב עליהם. עם כל צעד וצעד שאני עושה אני נזכר במסע לפולין. אני זוכר את עצמי ביום שבו הגעתי לפולין ... צחנת המוות המתעתעת מעל לראשי והריח המזוויע בנחירי , היום ה-1 היה הכי קשה שיש ...ניסיתי לא לפחד...אבל כשאתה נמצא על אותה אדמה מקוללת שבה רצחו את משפחתך אתה פשוט מחסיר פעימה כל פעם שאתה מנסה לא לבכות , ולהישאר חזק אבל מכל מקום אין זה דיי להוכיח כמה זה כאב לי .
הירגשתי את עצמי מתמוטט לרסיסים כשצעדנו ביער לופוחובה מקום כמעט זהה לזה שבו נרצחה משפחתי , הרגשות מעורבבים וכל הסובבים אותי כבר בוכים בכי חרישי,
" נכנסנו לשם, כמוהם , בדממה של מיסתורין ובדרך חזרה דימיינתי אותם יוצאים איתנו...... משהו שלעולם לא יקרה..."
אותו יער השפיע עלי באותה מידה כמו טרבלינקה, אוושויץ, מיידנק .....
וכמו בשיר של "היהודים".... כולנו מחפשים תשובה ברורה לשאלה כל-כך גדולה , אבל כנראה שבחיים לא נמצא תשובה מספיק טובה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
