הוא חזר מ-"שדה הקרב" , "שותת דם ויזע".
כל מה שעבר לו בראש הוא רק לחזור למציאות, אבל הוא לא יכול. הוא ראה את הזוועה, הוא ניסה להבין מה קרה שם , למה , למה נורו 3 הכדורים האלו.
הוא חזר לביתו וישב שם באותם בגדים מגואלים ומלוכלכים בדם שנשפך שם , והזיעה של הריצה ממקום למקום.
למחרת הוא חזר ל-"שדה הקרב" , הדליק נרות וישב שם עם הגיטרה ושר את " שיר לשלום".
רבבות היצטרפו אליו ואל "ילדי הנרות", הם ישבו שם שיבעה , שיבעה על אדם עם אידיאולוגיה , עם חזון , חזון לשלום!. חזון לחיים טובים יותר , חזון לדור שלם (דורש שלום), של אנשים נטוליהלם קרב , נטולי כאב ופחד.
אבל באותו ערב קרה ההפך ממה שהיה אמור לקרות. "המחשבות רצות לי בראש, הן לא עוצרות לרגע , רק על אותו יום אני חושב".
היא ישבה שם , מולו שרה איתו את השירים שצעדו איתם המונים , שריגשו אותם וגרמו להמונים לבכות.
" הוא , יצחק רבין שמע שהעם רוצה שלום". היא לחשה לו.
עידן התמימות נגמר , אנחנו עוד דור של מלחמה , לא דור של שלום עכשיו. זהו נגמר העידן של אנשים עם חזון , הם ניגמלו מההיתערבות שלהם בפוליטיקה , הם חשו חלשים מול אנשים אשר ממטטים להם את הדרך , האידיאולוגיה וצורת החיים.
הם נישבעו להילחם , ובסופו של דבר הם העבירו את זה לדור האחר, " כי להם יש כוח להילחם!".
הם ניהיו אדישים יותר מדגים בים, הם נהפכו להלומי קרב ה-4/11/95 .
"ונזכור את כולם את יפי הבלורית והתואר." - "הרעות"
" אל תביטו לאחור , הניחו להולכים." - "שיר לשלום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
