כל היום הירהרתי במחשבות על מה התפקיד שלי בעולם הזה,
ומה אני עושה פה בכלל .
הלכתי ברחוב עם סיגריה בפה ושמעתי מוזיקה.
בדרך מצאתי את עצמי ליד הבית שלה חושב עליה ובוכה ללא הפסקה,
חשבתי עליה וראיתי אותה בעיניי.
היתקשרתי אליה והיא לא ענתה, ניסיתי לחשוב מה עובר עלי.
באותו רגע עלה במוחי ניצוץ של הבנה,
ולפתע משום מקום באה מכונית , פגיעה ישירה, בית-חולים.
הבנתי שזה היה יותר גרוע מלשבת ליד הבית שלה ולבכות בלי-הרף.
היתעוררתי בבית-חולים, הרופא דיבר אלי, לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר.
הוא שאל אותי אם אני זוכר משהו , "לא?!" עניתי לו .
"אתה שוהה כאן כבר למעלה מ-6 שנים אתה מודע לזה?" , הוא שאל אותי.
נסיתי לקום והבנתי שאני לא יכול להזיז אפילו ת'אצבע .
אחרי שבוע ההיתי יכול בקושי ללכת הדבר הראשון שניסיתי לעשות בכוחות עצמי היה
להיתקשר אליה.
היא ענתה לי.
דיברתי איתה במשך חצי שעה ,
היא אמרה שהיא באה לבקר אותי כל שבוע במשך כל ה-6 שנים האלו.
חשבתי שזה בצחוק עד שבדקתי ברשימת הביקורים.
הבנתי שמה שאני הרגשתי כלפיה הוא לא היה חד -צדדי ,
גם היא הרגישה ככה כלפי.
מאז אנחנו ביחד תמיד ולעולם.