התעוררתי מתנומת אליס בארץ הפלאות שלי בדיוק כדי לראות איך נהג האוטובוס ממשיך ישר בצומת הסירה במקום לפנות ימינה.
כמה שניות לאחר מכן, זה הרגיש כאילו העולם התהפך.
כבר בתחנה המרכזית בתל-אביב הבנתי שזאת פעם ראשונה שהנהג של האוטובוס עושה את המסלול הזה. הוא ביקש מאחד הנוסעים שישב לידו וידריך אותו לאן לנסוע. כנראה שבשלב הזה, הנוסע שהדריך אותו כבר הספיק לרדת בתחנה שלו...
אבל בואו נחזור לעולם שהתהפך.
האוטובוס עצר בתחנה שבצד השני של הצומת, כשהוא נמצא על מסלול שמחזיר אותו בחזרה לכביש החוף, ללא דרך להסתובב ולחזור למסלול המקורי שלו.
ובשנייה, הכל הפך לכאוס.
האנשים, שהיו שקטים מספיק כל הנסיעה כדי שאצליח לישון בלי בעיה למרות שהאוטובוס היה מלא עד אפס מקום, התחילו לדבר. לצעוק. לקרוא. לשאול שאלות. ספק את עצמם ספק את הנוסעים האחרים.
אני לא בטוח אם באמת היה רוב של אנשים שסובלים מפיגור שכלי על האוטובוס, אבל מעומק נמנומי שהחל להתפוגג, זה בהחלט נשמע ככה.
לאוויר נזרקו הערות והעלבות לנהג שסך הכל עשה טעות תמימה, וכולן בוטאו בטונים ובהגיות שנשמעו לי מאוד לא טבעיות ומאוד מאולצות.
אבל החלק שהפתיע אותי היה המהירות שבה האוטובוס התרוקן.
אנשים פשוט קמו ויצאו, מבלי שהבנתי למה.
אני חושב שרק אחרי שלפחות חצי מהאוטובוס התרוקן, מישהו מהנוסעים בכלל חשב על לפנות לנהג ולשאול אותו מה הוא מתכנן לעשות עכשיו.
עשרות האנשים האחרים פשוט ברחו מהמצב הלא מוכר הזה שתקף אותם. מיהרו לחזור למסלול הישן, המוכר והטוב של האוטובוס שלהם.
אני, כמובן, לא משתי מהמקום שלי.
להתעלם מהעובדה שעדיין הייתי קצת בארץ החלומות-לא-חלומות של עולם הנמנום באוטובוס, אני גם אופטימי חסר תקנה והייתי בטוח שבכל מקרה הכל יסתדר לטובה.
על האוטובוס נשארו בערך עשרים אנשים, וכולם התקבצו בחלק הקדמי. דיברו אחד עם השני ועם הנהג.
פתאום הייתה אווירה של יחד.
סוג של "אנחנו חווים את השטות הזאת ביחד, אז נוצר בינינו קשר".
כל האנשים שהתעלמו זה מקיומו של זה עד אותו הרגע כאילו פתאום גילו שמסביבם יש אנשים חיים ואמיתיים שאפשר לתקשר איתם.
אני חושב שהרגעים האלה מקסימים.
כשאיזשהו מאורע כזה או אחר גורם לקרע במעטפת האנונימיות שלנו.
יוצר קשר בין אנשים.
למשל, אני חושב שלשרוד התרסקות מטוס יחד עם קבוצה של אנשים יכולה להיות חוויה מרתקת.
... כל עוד לא נוחתים על האי של "אבודים".
הנהג החליט לעשות סיבוב די גדול כדי לחזור למסלול ואני נתקעתי באיזשהו מצב חולמני שבו אני בהיתי באנשים שהסתובבו ברחובות.
הם היו כאלה מרתקים.
חלקם הלכו עם קביים
וחלקם דיברו עם תינוקות
והיו אנשים יפים
ואנשים מכוערים
וצעירים
וזקנים
והיה זוג אחד שפשוט קסם לי
הם הלכו ביחד ופתאום נעצרו, והבחורה, גבוהה חטובה כזאת עם שיער קצר, הסתובבה ונעמדה במקום בפוזה של רקדנית
והם הסתכלו אחד על השנייה וחייכו ודיברו על איזה משהו
והבחורה הזאת שפשוט נעמדה באמצע הרחוב כמו רקדנית נראתה יפיפיה
וקצת התאהבתי בה.
אני לא ידעתי למה נתקעתי במצב הזה שבו אנשים אחרים היפנטו אותי
אני חושב שיש לזה קשר לתאורה הזאת של אחרי השקיעה כשהשמיים עדיין מוארים
אור ללא מקור
עולם שמודגש באפור-כחול
ככה שכל השחור וכל הלבן של העולם הזה מתאחים לגוש אחד מעורפל שבו הכל מתערבב ונשזר זה בזה
יש באור הזה משהו קסום
משהו מכשף.
הסתכלתי על האנשים האלה, חולמני ומרחף, והדרך שבה תפסתי את העולם התעוותה קצת מהדרך הרגילה שלי.
התחוור לי לגלות מחדש כמה חיים סובבים אותי.
כל אדם הוא חיים שלמים. עולם שלם.
פיזיקאים מנסים להוכיח עולמות שלמים שמתקיימים במקביל זה לזה, מימדים אחרים, כשבעצם כל יום ברחוב נפרשים אל מולנו מאות עולמות שונים ומשונים.
אותו אדם יכול להיות מלך גדול ובעל הדעה בעולם אחד, דרך עיניו של מישהו
ומוקיון בן-בליעל בעולם שני, דרך עיניו של אחר
ובעולם השלישי... הוא בכלל לא קיים.
אני חושב שאני עדיין תקוע קצת בבור הארנב
יכול להיות שזה בגלל שאני עייף
או בגלל שמשהו במאזן הביו-כימי במוח שלי נדפק כשנרדמתי באוטובוס.
הכאוס נשרך מעט אחרי לפוסט הזה.
בכלל, תכננתי לכתוב פוסט אחר לגמרי אתמול בלילה. בטח אכתוב אותו בהמשך הסופ"ש.
טוב, מחר מצעד הגאווה.
מי מצטרף אלי לניסיון לעבור את כולו בהליכת ירח?
אוהב,
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
