http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320"לעולם אל תשפוט ספר על פי כריכתו. שפוט אותו על פי התמונות היפות שבפנים" - נו הזה עם הראסטות שקופץ. (ולא, לא הייתה לי חברה שקראו לה סופיה. אני עובד על זה.)heCopyright 2026 Dragon 18. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320http://israblog.org/nanafiles/upload/Xternal/IsraBlog/20/73/02/27320/misc/23839810.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=15010464<div align="right" dir="rtl">על הכביש המהיר, עם החלונות פתוחים, יד שמאל שלי כולה מחוץ לחלון והרוח שואגת פנימה כשהיא מובלת ע"י היד שמשחקת עם הזרמים ומכווינה אותה אלי. האצתי עד שהגעתי כמעט ל-140 קמ"ש. אולי קצת עברתי אפילו. נהגתי ככה בעיקולים האיטיים של הכביש, רכבים אחרים לידי במהירויות דומות, אבל איטיות יותר זה היה מהיר ומפחיד ומלהיב ומפחיד והיד השמאלית שלי עפה באוויר, ואני איתה וזה הרגיש קסום ונפלא והרגשתי חי. וברדיו ג'ף באקלי שר את הללויה בפעם המי יודע כמה שלו ברדיו והקול שלו ליטף לי את הנשמה שלי מתוך הקבר שנים רבות אחרי שמת וריגש אותי עד ניתוק רגעי מהמציאות וואו, איזה חיים.</div>Sun, 05 Jun 2022 02:22:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=15010464http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=15010464http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=15005837<div align="right" dir="rtl">קורה כל כך הרבה בחיים שלי שאני לא כותב עליו. שאני לא מתעד. לא באמת, לא עוד. ואני רוצה להאמין שכל השינויים האלה הם צעדים לעבר מקום שבו אני באמת אוכל להרגיש בבית. שלם. או לפחות שלם עם השברים שלי. חיים שבהם ימים לא מרגישים מבוזבזים שבהם כל רגע, כל כאן, כל עכשיו מרגיש נכון. שאני מרגיש נכון. היום חשבתי על הבית שלי. אין לי בית עדיין, אז כשאני חושב על הבית שלי אני חושב על הבית שיהיה לי. ישבתי באוטו אחרי נסיעה עם חלונות פתוחים. מוזיקה שקטה ונעימה ברדיו של הלילה. רוח קרירה שמרגיעה את הפרצוף המזיע והחם שלי. כשדמיינתי את הבית שלי, ידעתי שהאוויר צריך לזרום בו. שאני צריך להיות מוקף בנוף. לא בחומות, לא בבניינים, באוויר זורם וחי ונע סביבי. בטבע שמתפרש מולי. שמיים. נוף. עצים. אוויר. תהיתי לעצמי איך זה יהיה לגדל ילדים בבית כזה. האם אני, שלא מבחירה, אגרום גם להם לאהוב את הנוף הזה? האוויר הזה? האם גם כשהם יתבגרו הם יתגעגעו לבית שכזה? ואז חשבתי על אמא. כלומר, אני לא גדלתי בבית כזה. לי לא היה שדה ועצים וטבע מסביבי כשגדלתי. אולי, במקרה הטוב, גינה אחורית פראית למחצה. פאקינג שכונת נוף י</div>Tue, 22 Jun 2021 03:48:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=15005837http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=15005837http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=15005268<div align="right" dir="rtl">באתי. אחרי המון זמן שלא באתי. באתי קצת לראות שוב את המקום הזה. קורה לי לא מעט שאני מוצא את עצמי עם מחשבות, רעיונות, כל מיני דברים שמסתובבים לי בראש ועם תחושה עזה ששוטפת אותי ואומרת שאני חייב לחלוק את הדברים האלה עם העולם או שזה כאילו שהם לא התקיימו מעולם כאילו הם נולדו ומתו אצלי בראש, חיו חיים קצרים ונעלמים בעולם שמעולם לא ניתנה לו ההזדמנות להכיר בקיום שלהם או בערך שלהם עולם שלא יודע אפילו כמה שהוא לא יודע מה שהוא מפספס אבל בזמנים האלו, כשאני מרחף בין הדברים שבראש שלי אני חוזר מאותן הרפתקאות אל גוף שנמצא לבדו יושב בחושך באוטו או שוכב על המיטה בבית מרגיש בודד, למרות שאני לא באמת בודד אני פשוט לבדי. אין לי למי לפנות ולהתחיל לדבר וכל דרך להושיט יד לעולם האנשים שאני מכיר מרגישה מוזרה, לא קשורה או אנוכית אז אני פשוט... מעדיף שלא לנסות אפילו. הרבה פעמים חשבתי לבוא הנה לכתוב משהו ולראות מה קורה. אבל אז אני חושב "נו בשביל מה, ישראבלוג מת" מת-חי שכבר לא יכול להתנגד לריקבון המתקדם של הגוף הביולוגי שלו שכבר מזמן שבק חיים ואם בכלל יש פה עוד מישהו, זה בטח אנשים הזויים ו</div>Sat, 22 May 2021 01:47:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=15005268http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=15005268http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14999137<div align="right" dir="rtl">לטאשה הכלבה הגדולה שלנו (אחת מתוך שלוש כלבות שירשנו מאמא) יש גידול נבזי בלסת. בשלב הזה הוא כבר גדול ומכוער ומדמם ממש. וטרינר אחד אמר שהוא היה מרדים אותה כבר עכשיו. וטרינר אחר יותר מקצועי ועם אינטיליגנציה חברתית מינימלית אמר שהיא יכולה להמשיך לחיות בכיף עוד תקופה לא ידועה כל עוד היא תקבל גלולות ומשככי כאבים, ושאנחנו נצטרך לשים לב לסימנים שיעידו על זה שהגיע הזמן להרדים אותה. הוא גם הוסיף ואמר שהיא ככל הנראה בת 17 - גיל ממש מתקדם ונדיר לכלבים בגודל שלה. רמיזה מעודדת לזה שהיו לה חיים ארוכים ליהנות מהם. קיבלתי את הגזירה בלי חשק מיוחד להילחם בה והחלטתי שטאשה תחיה את הימים האחרונים שלה בכיף של ממש. אוכל טוב. דברים שהיא אוהבת לעשות. סקס, סמים ורוקנרול. (מחקתי את מה שלא באמת רלוונטי) הבעיה היא שטאשה היא כלבה קצת... טוב, שמעתם על resting bitch face? אז כזה. טאשה סופר אפתית להכל. היא לא מתלהבת מדברים כמו צעצועים או יציאות לטיולים. למען השם, היום נתתי לה חמאת בוטנים על כף והיא פשוט הריחה אותה והסתכלה עלי במבט של "מה אתה רוצה שאני אעשה עם הדבר הזה?". כלבה שבורה. ניסיתי לחשוב ולהיזכר</div>Sat, 04 Jul 2020 20:05:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14999137http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14999137http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14983254<div align="right" dir="rtl">בשבוע שעבר מצאתי דף נייר שאמא שלי כתבה עליו בנוגע לטיפול במחלת הסרטן שלה. דף מוכתם ומלוכלך, כתב גדול בעט מכסה את כולו. אני לא יודע מתי היא כתבה אותו. אין תאריך ומעולם לא נתקלתי בו קודם. אני אפילו לא מבין איך פספסתי אותו עד עכשיו, בהתחשב בזה שכבר עברתי על כל הניירת בבית בערך שלוש פעמים. מחשבות על רוחות רפאים מתגנבות לי לראש. אין לי מושג אם התייחסה שם לטיפול הראשון שהתחילה, או השני, או השלישי. מהכתוב, יש לי נטייה להאמין שהדף נכתב ממש בתחילת הדרך, לפני תחילת הטיפול הכימותרפי הראשון. לפני בערך שנתיים וקצת. בדף כתבה ברשימה קצרה, תמציתית, רשימות רלוונטיות לאחד משני המצבים - אם הטיפול מצליח, או נכשל. וזה לשון הכתוב: טפול מצליח זוכה לנכדים בע"ה. "נכה" (קצבה + מסים + בטוח + חנייה + משכנתאות) גראס רפואי (?) ירידה במשקל !!! תמיכה ואמפתיה. חיים ללא חשבון + טיול של אחרי צבא, "ברנינג מן". נכשל מוות (מה זה?) אוניברסיטה תחיית המתים (אם יצליחו לקבץ את כל האברים שלי.) גלגול נשמות (לא מקנאה בילדי) צריכה לשוב ולסדר את הבית. לא אזכה לראות את הרכבת הקלה בת"א בפעולה. כשהראיתי את</div>Sun, 17 Feb 2019 10:18:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14983254http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14983254http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14978659<div align="right" dir="rtl">בשעת לילה מאוחרת, כשאני נוהג את הנסיעה הקצרה מהמקום שהיה פעם הבית שלי ושהוא כבר לא הבית שלה אל המקום שמעולם לא באמת הרגיש לי כמו הבית שלי, זה הזמן שבו מתעוררים הבזקי המחשבות עליה. ולפעמים איתם, כמו שקרה בנהיגה הלילה, גם הדמעות. הלילה, בין הבזקי זיכרונות נעימים פחות ונעימים יותר, קיבלתי סטירה צורמת. התחוור לי שזהו. כל מה שנשאר ממנה הוא הזיכרונות שאצלי בראש. ואין לי שום יכולת לעשות משהו שישנה את זה. כמו אחד מהאנשים האלו שנכנס להם מוט ברזל לראש ומאז אין להם יכולת לייצר זיכרונות חדשים. מוט ברזל קטן, כירורגי ומדויק, שנכנס לחלק בראש שמאפשר לי לייצר זיכרונות חדשים עם אמא. וכל החלקים האחרים במוח עומדים סביבו, מסתכלים בצער ומרחמים עליו. מודעים טוב טוב לאובדן הכבד. זה מה שנשאר. כמה זיכרונות בקופסת נעליים, מונחים בה במסודר וממלאים אותה בדיוק עד הכיסוי העליון. קופסה קטנה ומלאה עד אפס מקום שאומרת בבירור: "את אלה לא מייצרים יותר". אין צורך בקופסה גדולה יותר. הרגעים היפים. המעצבנים. החיבוקים והנשיקות והליטופים. הריבים, התסכול וחוסר הטאקט. הדברים המוזרים שהיא הייתה עושה. כמה שאהבה ל</div>Tue, 08 Jan 2019 01:27:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14978659http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14978659http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14944667<div align="right" dir="rtl">יום חמישי 07.03.2018 בחלום שלי הייתי בבית הישן שלנו בהרצליה. אבל כמו בחלומות, זה לא באמת היה הבית הישן שלנו בהרצליה. זה היה הרעיון של הבית הישן שלנו בהרצליה. עיקר החלום התנהל בחדר השינה של אמא שלי. אני בכלל לא יודע אם החדר בחלום נראה כמו חדר השינה של אמא שלי, אבל ידעתי שזה חדר השינה של אמא שלי. הדלת שממנה נכנסתי הייתה הדלת שמובילה לחלל שהוא בערך נקודת המפגש בין המבואה ובין סלון האורחים. מתישהו באמצע החלום בטח נזכרתי שהייתה בחדר של אמא שלי עוד דלת, כי פתאום באמצע היא הופיעה והובילה לחדר נוסף. כשהתעוררתי נזכרתי שבכלל היה אמור להיות שם חדר המקלחת של אמא שלי ולא סתם חדר נוסף. ממש מצחיק אותי איך שהמוח שלי עובד ככה. יוצר תרשימים של זכרונות. חדר שמתחבר לחדר שמתחבר לחדר. המבואה שמובילה לסלון ולשולחן האוכל איפה שפעם נבהלנו ממש ממקק שהתעופף שם, שמוביל למטבח עם התנור-מיקרוגל בכניסה, חדר המזווה הקטנטן מימין, המגירה עם הויטמינים הטעימים משמאל והיציאה לחצר בקצה. המעבר מקצה הסלון למסדרון החדרים, מימין החדר של המטפלת, משמאל שירותים, ואז מקלחת עם מראה ענקית, ובקצה המסדרון פיצול לחדר של אחותי משמאל</div>Sat, 10 Mar 2018 10:54:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14944667http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14944667http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14940785<div align="right" dir="rtl">התחושה מהפוסט הקודם שוב התעוררה בי הערב ועדיין לא מרגיש לי שיש לי מקום טוב להתפרק בו אז חשבתי, פאק איט, גו פול גיל 16, למה לא לכתוב את כל המחשבות והרגשות שלי בבלוג וזהו? אמא חזרה היום לבית שלה אחרי שבוע וחצי מנוחה אצל אחותה. ראינו את הסרט Wild ("הולכת רחוק"). סרט טוב. מרגש ואישי ו(מבוסס על סיפור) אמיתי. לפני שבועיים המנתח לא יכל להוציא את הגידול של אמא בגלל רקמה צלקתית מהניתוח הקודם שעשו לה. זה היה כל כך מתסכל. כולנו תלינו הרבה תקוות ביכולת שלו להוציא את הגידול במהלך הניתוח הזה. בשבוע הבא ניפגש איתו וננסה להבין מה הטיפולים הנוספים שנוכל לעשות מכאן והלאה בתקווה להסיר את הגידול מתישהו בהמשך. אמא לא נראית חולה אבל בשלב הזה אני כבר פוחד. ואני דואג. אני לא יודע מה באמת נשאר לנו לעשות, או כמה זמן עד שהגידול הזה יתחיל לשאוב ממנה את החיים. אני לא יודע אם לילדים שלי תהיה סבתא. אני לא יודע כמה זמן אני עוד יכול להרשות לעצמי להיות הילד של אמא. זה מתסכל. זה מפחיד. זה מעציב אותי. ואין לי ממש מה לעשות נגד זה. עכשיו כשהיא בבית אנסה לעשות לנו רוטינה של בוקר וערב. לטייל קצת ולאכול קצת. שנינו</div>Wed, 31 Jan 2018 23:20:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14940785http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14940785http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14940118<div align="right" dir="rtl">איזה הזוי זה להרגיש פתאום ככה סתם נעול בתוך המוח של עצמי כאילו שאיכשהו הקור החודר של האוויר שסביבי חדר לנשמה וכיבה משהו והחיים שוב חסרי משמעות וכל השיחות מטומטמות וכל מה שאחרים אומרים הוא מיותר וקול קטן בראש רוצה לצרוח על כולם שיסתמו כבר את הפה שאפילו כיביתי את הרדיו בנהיגה חזרה הביתה כי זה היה יותר מדי והתחלתי להרגיש שאין מספיק אושר בחיים שלי עכשיו לא שאני לא מאושר אלא שאף אחד לא מאושר סביבי אפילו וזה מדביק אותי, כי אני סופח ומשקף חזרה את מה שאני קולט ומתחילה לשרוף אותי ההבנה הריקנית שעם אלף חברים בפייסבוק ושבע מאות אנשי קשר בטלפון ושלוש אפליקציות להיכרויות ורצון בוער אחד אין אף אחת שאני יכול להתקשר אליה ולהגיד "היי אני מרגיש לבד בואי נדבר".</div>Fri, 26 Jan 2018 02:05:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14940118http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14940118http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14938748<div align="right" dir="rtl">פה ושם אני משחק סקווש עם חברים ואחרי כל משחק מיוזע אנחנו הולכים ביחד למקלחות. אנחנו מתפשטים, מתקלחים, מתנגבים ומתלבשים זה לצד זה, אבל בשבוע שעבר הסתכלתי טוב טוב על החבר לידי שבדיוק סיים לשים תחתונים והגעתי להבנה שמאוד טרדה את מנוחתי. אין לי מושג איך נראה הזין שלו. כן, זה יהיה פוסט שבו מופיעה המילה זין כמה פעמים. ראיתם את הכותרת, למה ציפיתם? אני יודע שזה מביך את כולנו אבל נצטרך לקבל את זה כמו ילדים גדולים. בתחת. זהו סיימנו עם הבדיחות הילדותיות לפוסט הזה תודה. נכון שזה פשוט הזוי? כלומר, מספר רב של פעמים בחיי כגבר מצאתי את עצמי בחברת גברים עירומים (ברוב המוחלט של המקרים זה קרה בסיטואציות מתקבלות על הדעת, כמו מקלחות או פסטיבלים של היפים. נראה לי שמעולם לא מצאתי את עצמי מופתע ע"י גבר עירום. החיים טובים אלי.), אבל אם תבקשו ממני לתאר באופן ויזואלי את כל הזרגים שזכורים לי מחיי, אוכל לתת תיאור טוב רק של הבולבול שלי ושל כמה שחקני פורנו שהשאירו את חותמם עלי, ולא באופן חיובי. למעשה, במהלך פסטיבל מידברן אפילו שטפתי את חבר הסקווש המתואר לעיל באופן אישי מכף רגל עירומה ועד ראש מכוסה שיער באמצ</div>Fri, 12 Jan 2018 21:20:00 +0200oripilo@gmail.com (Dragon 18)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=27320&blogcode=14938748http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=27320&blog=14938748