הבלוג של אורי הייטנר

ערב תשעה באב, נתכנס כבכל שנה במועדון נטור, בערב שיסיים את שנת הפעילות השביעית של "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל ושל חוג מורשת ישראל, הפועל במקביל בכפר חרוב.

ונשאלת השאלה – למה דווקא בט' באב? האם לא מתאים יותר לחבר את האירוע למועד של שמחה וחגיגיות? דווקא ביום האבל היהודי, היום המסמל את החורבן והאסונות של עם ישראל? אין מועד מתאים יותר? 

ניתן, כמובן, לתת לכך הסבר טכני. הפעילות שלנו נערכת לאורך השנה העברית, ויש לה זיקה ללוח השנה העברי. היא נפתחת בראש השנה, ומסתיימת במועד האחרון במועדי ישראל. אך ברור שההסבר הטכני הזה דחוק. ניתן למצוא תאריך בקיץ, שאינו קשור לחג או מועד. ניתן לחבר את האירוע לט"ו באב, חג האהבה. מה מתאים יותר מכך? אז מדוע בחרנו דווקא את ט' באב, ואנו מתמידים בכך כבר שבע שנים?

אין זו בחירה מקרית. בחרנו דווקא בתשעה באב, כסמל למסרים של פעילות המתנ"ס בתחום ההתחדשות היהודית בקהילה בכלל, ושל "חברותא" בפרט.

אחד המסרים החשובים של "חברותא", הוא חיבור הציבור החילוני למורשת ישראל. אין כמו תשעה באב כדוגמה לניתוק בין החילוניות למורשת. תשעה באב, אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה העברי, מחוק כמעט לחלוטין מלוח השנה החילוני. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שגדל בבית מסורתי שציין את השבת והחגים באופן מסורתי, שט' באב פשוט לא היה קיים במשפחתנו. לא כל שכן, במשפחה חילונית שאינה מסורתית. אם אנו רוצים להיאבק בניכור של החברה החילונית ליהדותה, ט' באב הוא סמל כך.

מה הסיבה לניכור הזה? אחד ההסברים הוא שט' באב הוא בחופשת הקיץ, ולכן הילדים אינם לומדים עליו. דור שלישי או רביעי של ילדים שלא למדו על ט' באב, יוצרים חברה שאין בה ט' באב. הסבר אחר הוא התרחקות מט' באב, בטענה שאין הוא רלוונטי עוד לאחר תקומת הבית השלישי – מדינת ישראל.

תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, עם העובדה אי אפשר להתווכח. ולכן, כאשר נטלתי על עצמי את האחריות על בניית מסורת גולנית של התחדשות יהודית, ראיתי לנכון לבחור דווקא בתשעה באב כסמל לתיקון שאנו עושים.

מידי שנה, מאז ט' באב תשס"ב (2002) משתתפים כמאה אנשים, חילונים ודתיים, באירוע (שבשנים הראשונות התקיים ביונתן ואחר עבר לנטור). בעבור מרבית החילונים, היה זה המפגש הראשון עם תשעה באב. היה זה המפגש הראשון עם החוויה של תשעה באב – הישיבה על הארץ, אי אמירת שלום וכו'. והחל מאשתקד, כאשר התחלנו להזמין את הציבור לקריאת מגילת איכה לפני הרב שיח, מרבית החילונים חוו לראשונה את קריאת מגילת איכה בציבור בט' באב.

כמונו בגולן, כך גם במקומות אחרים בארץ; ישנה בשנים האחרונות התחברות של ציבור יהודי חילוני לט' באב, כחלק מתופעה כוללת של התחדשות יהודית.

הניכור מתשעה באב אינו חדש. ב-1934 יצא טיול של "המחנות העולים", דווקא בט' באב. באומרי "דווקא" איני מתכוון לומר בהכרח שהטיול נקבע דווקא, להכעיס, במועד זה. אין זה מן הנמנע, שהוא נקבע מתוך התעלמות מהמועד, שפשוט היה מחוק מתודעת מארגני הטיול. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, שכל חייו עמל לחיבור בין תנועת העבודה לתרבות היהודית, יצא חוצץ נגד הטיול, בשני מאמרים שפירסם באותו שבוע ב"דבר": "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".

וכך הוא כתב, בין השאר:

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'" ("חורבן ותלישות", ברל כצנלסון, "דבר", י' באב תרצ"ד 1934).
 

"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסוודו–מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב', אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

... אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל איבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל'מגילת האש' של ביאליק" (ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד  1934).

הצורך בתיקון אינו רק בחיבור בין הישראליות למורשת ישראל, אלא גם בין חילונים ודתיים. מצב שבו יום האבל והתענית המשמעותי ביותר עבור שבט אחד בציבור, הוא יום חול רגיל שכלל אינו רלוונטי בעבור שבט אחר, הוא ביטוי לחולי חברתי ממדרגה ראשונה. אני מאמין שמורשת היהדות היא הדבק שיכול לחבר בין חלקי העם. התרבות היהודית היא השפה המשותפת שיכולה ללכד את העם. החוויה התרבותית היא היוצרת את הזהות המשותפת, שבלעדיה אין חברה. ומכיוון שתשעה באב הוא בעיניי סמל לנתק התרבותי בין חלקי העם, אני רוצה לראות בתשעה באב את התיקון לנתק הזה. אין זה רק תיקון למצב הנוכחי, אלא תיקון לשורש החורבן, לגורם לחורבן, לפחות לפי אחת הגרסאות המרכזיות של חז"ל – שנאת החינם. 

"מקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט', ב'). וראוי לציין ששלוש העבירות השקולות יחד כנגד שנאת חינם, הן העבירות היחידות שעליהן נאמר "יהרג ובל יעבור".

יש בחברה הישראלית שנאת חינם בין זרמים, ובעיקר בין חילונים ודתיים. אנו, בגולן, מנסים לייצר אלטרנטיבה. לא תמיד זה קל. כל ניסיונותיי לאורך השנים להביא לחיבור אמיתי בין נוער חילוני לנוער דתי, כביטוי לערך של אהבת ישראל, הוכשלו בידי מי שיש בעיניהם ערכים חשובים יותר. ובכל זאת, מבחינות רבות יש בגולן אווירה המאפשרת יצירת אלטרנטיבה של אהבת ישראל, של אחדות לאומית. אני מדגיש – אחדות, לא אחידות. אחדות המחברת שונים ומכבדת את השונות. ואם שנאת החינם היא הגורם לחורבן, האלטרנטיבה שאנו יוצרים היא מסד לתקומה. אם החורבן הוא תוצאה של פילוג ומלחמת אחים, האחדות הלאומית תביא לתקומה. 

"וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם, שהשאיר לנו הקב"ה במחמלתו הגדולה, גבוה שתים עשרה קומות איש, כנגד י"ב שבטי ישראל, כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו לפי שיעור קומתו, ולפי השבט שלו. ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות, ואין כמותן בשום בניין שבעולם. והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן, אף על פי כן הן מחוברות כאחת, ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה, אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם" (ש"י עגנון). הכותל המערבי, שריד המקדש, מסמל בעיני ש"י עגנון את אחדות ישראל, וכך ראוי שט' באב, היום בו העם היהודי אבל על החורבן, יהיה יום של אחדות.

אולם מהי תכלית האחדות הזאת? האם יש מטרה מוסכמת על הזרמים בחברה הישראלית היהודית? האם יש חזון משותף? האם, למשל, כולנו מתגעגעים לבית המקדש?

במאמר שפירסמתי בטור זה לפני שבועות אחדים, במלאת ארבע שנים למותה של נעמי שמר ("אשיבך על כנף נשר") הזכרתי את שירה "שירו של אבא", המחבר בין מעשה החלוצים -"בהר חצבת אבן להקים בנין חדש", לבין הגעגוע לבית המקדש – "יבנה, יבנה, יבנה המקדש". כאשר הזכרתי את האופציה של חידוש עבודת הקורבנות, הוספתי את צמד המילים "רחמנא לצלן". המגיה חשב, כנראה, שמדובר בטעות או בפליטת קולמוס, ועטף את הביטוי משני צדדיו בשרשרת סימני שאלה (שבטעות נשארו בגוף המאמר גם אחרי הפרסום). והנה, אם עבודת הקורבנות, שבעבור חלק מן העם היא מחוז החפץ והגעגוע, היא בעבורי "רחמנא לצלן", איזו אחדות יכולה להיות? מה החזון המשותף?

"אני מייחל לבניינו של בית המקדש. כשם שאני מייחל למיגור העוני, להדברת המחלות ולניצחון הצדק, לצידם אני מייחל לבניית בית המקדש. אינני רוצה לבנותו כרגע, ולא רוצה שאחרים יבנו אותו. מצד שני, אינני רוצה לאבד אותו מתודעתי. יתכן, כי אם אאבד את הייחול לבניינו, אעמוד בסכנת אובדן הזיכרון. כיוון שאינני רוצה לאבד את הזיכרון, אני גם לא מאבד את הייחול. מכאן ועד הסקת מסקנות מעשיות, הדרך ארוכה מאוד" (בארי צימרמן, גבעת חיים איחוד).

אני מזדהה עם דבריו של בארי. מהי גאולה? מתי תבוא הגאולה? היא תבוא כשנהיה ראויים לה. מתי נהיה ראויים לה? כשישרור בתוכנו צדק חברתי כפי שהטיפו נביאי ישראל. אבל כשזה יהיה המצב -  זאת כבר תהיה הגאולה. האם יהיה עוד צורך בבית מקדש? או שמא עצם הגאולה הזאת היא היא בית המקדש המהותי? כך או כך, עצם החתירה לגאולה, לתיקון עולם, היא יסוד מוסד ביהדות, והיא יכולה בהחלט להיות מכנה משותף בין היהודים, גם אם קיימים הבדלים בין הזרמים השונים אודות דמותה של הגאולה.

על פי מדרשי חז"ל שונים, בית המקדש חרב בשל עוולות חברתיים. בתוספתא נאמר שבית המקדש חרב מפני שהיו "אוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו". אם בעוול לקינו, בתיקונו נירפא: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה היא? גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'(הושע ו', ו')" (אבות דרבי נתן, פרק רביעי).

על גאולה מסוג זה, אין סיבה למחלוקת בין דתיים וחילונים, ותשעה באב עשוי להיות ביטוי למחוייבות משותפת לתיקון עולם וליצירת חברה צודקת יותר, שוויונית יותר, סולידרית יותר. אנו בחרנו את הצדק החברתי כנושא מוביל בתחום הזהות היהודית ישראלית בגולן. הנושא המרכזי של "חברותא" בתשס"ט יהיה "ציון במשפט תפדה" – צדק ומשפט ביהדות. תשעה באב ראוי להיות סמל למחוייבות לתיקון החברתי.

על פי המסורת, האסון הראשון שקרה לעם ישראל בתשעה באב היה חטא המרגלים. אז, כאשר בני ישראל בכו ונהו אחרי המרגלים שמאסו בא"י, אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תלמוד בבלי, תענית כ"ט, ע"א). הסברם של חכמי ארץ ישראל לחורבן, להבדיל מחכמי בבל, לא היה שנאת החינם, אלא הניכור לא"י. הם האשימו את רוב העם היהודי שנשאר בגולה בתקופת שיבת ציון, ולא עלה חזרה לא"י, באחריות לחורבן. הפניית העורף לא"י בחטא המרגלים, היה אב טיפוס להפניית עורף לא"י לאורך הדורות. היום, כאשר ממשלתה של מדינת היהודים מפנה עורף לא"י ונושאת ונותנת על נסיגה מהגולן, מן הראוי שדווקא כאן, מהגולן, תצא בשורה של אהבת א"י.

ערב תשעה באב, נייחל שתתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ושמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).

* "שישי בגולן"