את הראיון עמה לעבודת השורשים של עמוס סיימה יעל במילים: "היום אורי ואני גאים בכך שאנו מגדלים משפחה ציונית יהודית בארץ ישראל". ואכן, הזיקה לשורשים היהודיים והציוניים היא לב החינוך שאנו מעניקים לילדינו; לתוך האווירה המשפחתית הזו הם נולדים ועמה הם גדלים.
מובן מאליו, שאת בר המצווה אנו רואים כאחת הפסגות בחיינו – כחיבור עמוק ובוגר של הנער לשורשיו, לזהותו היהודית והישראלית.
טקס הבר מצווה של עמוס היה טקס מאוד מאוד יהודי. אך הוא לא היה התפילה האורתודוכסית. אין זה מתוך התרסה כלפי האורתודוכסיה. אנו שוללים עקרונית את ההפרדה בין גברים לנשים, שהיא למעשה הדרת האישה מההתרחשות הציבורית, אך למעט שלילה עקרונית זו, גישתי לדת היהודית האורתודוכסית היא של כבוד רב וקרבה רבה (עמוס גם הניח תפילין ועלה לתורה, השבוע, בבית הכנסת של חספין).
אני מאמין בפלורליזם ביהדות. התורה היא אחת, אך שבעים פנים לה, ובתוך ים היהדות אנו בני חורין לסול את דרכנו, לבחור את הנכון לנו בימינו, וליצור יצירה יהודית מתחדשת. אני מכבד מאוד את האורתודוכסים, אך איני רואה בהם את סוכני היהדות בעבורי – מי שבאים אלינו בימים שבהם אנו "רוצים להיות יהודים" (יום הכיפורים, בר מצווה וכו'), כדי לנהל בעבורנו את הטקסים היהודיים, ובמידה מסויימת להפוך אותנו לאורחים בביתנו.
ברגע שאנו אורחים, בר המצווה היא אקט חד פעמי שאין לו זיקה לחייו הממשיים של הנער. והרי מטרת בר המצווה היא ליצור זיקה שיש לה המשכיות, שהיא רלוונטית לחיינו.
הייתי שמח אילו היתה באורטל מסורת שבת, שיש בה טקס, תפילה, פרי יצירתנו ובחירתנו, קריאת פרשת השבוע. כיוון שאין אצלנו מסורת כזו, קשה ליצור טקס בר מצווה שבו בר המצווה מקבל על עצמו את הנהגים בהם ינהג מעתה, השונים מכפי שהיה עד עתה (כמו הנחת תפילין והצטרפות מלאה למניין, בקהילה דתית ומסורתית). ובכל זאת, ניסינו לעצב טקס בר מצווה, המתאים לנו – הן לעמוס, הן למשפחה והן לקהל, ואני מקווה ומאמין שהצלחנו בכך.
העיקרון המרכזי בטקס שיצרנו הוא השילוב בין ישן לחדש. רוב התכנית היא מתוך תפילת השבת, פרשת השבוע, ההפטרה וכו' אך הוספנו גם טקסטים ושירים בני ימינו (משל יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג, פניה ברגשטיין, יהושע רבינוב), הקשורים לתוכן האירוע ולתוכן התפילה. זו אמירה, שהיצירה היהודית לא תמה. אנו ממשיכיהם ויורשיהם של היוצרים היהודים בכל הדורות. עיקרון נוסף הוא עקרון הבחירה – איננו מקבלים בשלמותו טקס כמות שהוא, אלא אנו בוחרים מה לקחת, מה להשמיט ומה להוסיף. זו דרכנו ביהדות, זו דרכנו בציון השבתות והחגים וזו דרכנו בבר המצווה. עיקרון נוסף הוא עקרון היצירה – אנחנו לוקחים אחריות ויוצרים את תרבותנו היהודית המתחדשת.
שיתוף הקהל בטקס, הן בשירה, והן בקטעי קריאה כולל הקריאה בתורה, היה חשוב לנו מאוד. שיבוץ הקוראים, חברי אורטל, והעליה לתורה של עידן בשם קבוצת הבר מצווה של עמוס, היו משמעותיים לנו מאוד, כביטוי של שייכות לקהילת אורטל. אני רואה בסוג הטקס שיצרנו, ביטוי לרוח אורטל.
****
אחד משיאי בר המצווה היה טקס "מדור לדור", שבו באופן סמלי העברנו את ספר התורה המשפחתי מהסבים שלנו, דרך הורינו, אלינו ואל עמוס, בחינת "דור לדור יביע אומר". והרי השורשים היהודיים הם בראש ובראשונה שורשי המשפחה היהודית.
אני זכיתי, לקראת בר המצווה, בחוויה הורית נפלאה – הזכות להכין את עמוס לבר מצווה. לימדתי אותו את טעמי המקרא, הקריאה בתורה וקריאת ההפטרה, הברכות, הנחת תפילין וכן לימוד על מהות הבר מצווה ועל פרשת השבוע.
היתה זאת הזדמנות נפלאה להעמקת הקשר בין אב לבן (לצד פרוייקט משותף נוסף של שנינו בשנת הבר מצווה – מסע רגלי לאורך שביל הגולן).
****
אפילו החדשות הקשות והרעות של הימים האחרונים, חידוש הניסיון הנואל לעקור אותנו מן הגולן, לא הצליחו להעיב על השמחה.
בפרשת השבוע של עמוס, פרשת "בחוקותי" יש התייחסות למצב. בפרשה מדובר על השלום: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". הפסוקים הקודמים לפסוק זה, הם בעיניי פרשנות שלו – מהו בעצם השלום האמיתי: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".
איזה הבדל בין השלום הזה, השלום היפה והנפלא הזה, לבין היפוכו המוחלט, המכונה בלשון אורוויליאנית "תהליך השלום".
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
