הבלוג של אורי הייטנר

מזמור יט בתהלים הוא שירה נפלאה, נשגבת, עשירה בניבים ובעברית יפהפיה.

בבית הראשון של השיר, מתבונן המשורר ביפי הטבע, ביפי הבריאה, ורואה בה עדות לגדולתו של האלוהים.

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל - מִלֵּיהֶם, לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם, וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.

המשורר אינו מספר את כבוד האל. השמים מספרים אותם. די למשורר בכך שהוא מביט בשמים, והמראה הנגלה לעיניו מתפרץ בשיר.

****

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת – מן הפסוק הזה נובע הביטוי "דור לדור יביע אומר". הביטוי מתאר את המסורת, העוברת מדור לדור, מאב לבן, מאם לבת. אבל הפסוק אומר דבר אחר. אני מבין אותו, כאמירה שהיום יום, כל פרט קטן וטריוויאלי, יש בו כדי לבטא את גדולת הבריאה, את יפי היצירה, את גדולתו של האלוהים. בהשראת הפסוק הזה נוצר צירוף המילים: חוות דעת.

****

כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ – אחד משירי "שירי עיר היונה", האפוס הגדול של תקומת ישראל שכתב אלתרמן, הוא "שיר הזקנים". שיר זה מעלה על נס את היהודים הזקנים שהסתכנו ועלו לארץ ישראל בספינות המעפילים. בניגוד לזקנים מן הדורות הקודמים שעלו לארץ ישראל כדי למות ולהיקבר בה, אותם זקנים עולים לארץ כדי להיאחז בה, וכדי להיאחז בחיים, חיים אמתיים ובריאים, חיים יהודיים מלאים – חיים במולדת. אותם זקנים נחושים, מהווים דוגמה ומופת לעם. את התקווה לעם מעניקים הצעירים, אך הזקנים הללו מעניקים לו את קשי ערפה.

תִּקְוַת אֻמָּהּ בְּכַף יַד נַעַר מָצְאָה קֵן

אַךְ קְשִׁי עָרְפָּהּ בְּיֵצֶר לֵב זָקֵן.

זִקְנָה חוֹצֶפֶת, מֶצַח נְחוּשָׁה!

ובשיר זה מתכתב אלתרמן עם מזמור יט בתהלים, והוא נוטל מתוכו את המילים: "כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ". מילים אלה מובאות כביטוי למרץ הנעורים, ל"דם בחורים". לעומת דם הזקנים, שהוא קמצן; קומץ השנים שנותרו לו הם כאצבעות כף יד אחת.

דַּם בַּחוּרִים - חָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ.

אַךְ דַּם זְקֵנִים כִּילַי, חַיָּיו בְּכַפָּתוֹ.

****

הבית השני של השיר, ובעיניי היפה והמרגש שבו, מתאר את התורה כשלמות, ובדימויים נפלאים כיצד היא משיבה נפש, מחכימה טיפשים וטהורה, כיוון שהיא מכוונת את חיי האדם והחברה בדרכי צדק ומשפט. המשורר יוצא מגדרו לתאר את פסוקי התורה כנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. ומה פירוש נֶּחֱמָדִים? נחשקים. כאלה שאנו חומדים אותם, חושקים בהם.

תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת יְהוָה טְהוֹרָה, עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי יְהוָה אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים.

****

הבית האחרון בשיר הוא תפילה אישית של המשורר, המבקש מאלוהים לשמור עליו מפני שגיאות, ושהדברים שהוא אומר והמחשבות שהוא חושב, יהיו לרצון האל. הפסוק האחרון במזמור, נאמר שלוש פעמים ביום וארבע פעמים בשבת וחג, בחלקה האחרון, האישי, של תפילת העמידה ("תפילת שמונה עשרה"): "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי".

****

בציונות הדתית ובפרט בקרב תלמידי הרב קוק, המושג "מזמור יט", הוא לאו דווקא מזמור יט בתהלים, אלא דרשה מפתיעה שנשא הרב צבי יהודה הכהן קוק בליל יום העצמאות תשכז, לפני חמשים שנה בדיוק.

בדרשה זו, קונן הרב צבי יהודה על כך שחבלי ארץ ישראל – ירושלים, יהודה ושומרון, אינם חלק מארץ ישראל.

"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו, לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום, כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי עשר – 'ואת ארצי חילקו'! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!"

דרשה זו היא אולי יסוד היסודות להקמת "גוש אמונים" כעבור שנים אחדות. תלמידי הרצי"ה מתארים את הדרשה, את זעקתו המטלטלת של הרב, כחוויה מכוננת, אולי החוויה המכוננת בחייהם.

למחרת אותו נאום, הכניס נאצר את צבאו לסיני, איים להטביע את היהודים בים והחלה תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. בערב, שרה שולי נתן את "ירושלים של זהב", קינתה של נעמי שמר על ירושלים, העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררה ירושלים, שוחררו חבלי ארץ ישראל עליהם זעק הרב קוק. בעיני תלמידיו, נתפסת הדרשה הזאת כנבואה. 

* 929