הבלוג של אורי הייטנר

לפני למעלה משלושים שנה, הגיע גרעין לאורטל, שאותו הדרכתי מאמצע כיתה יא, לשל"ת מוקדם בבית השיטה. רציתי שלצדי יהיה מדריך מטעם בית השיטה, ולבקשתי נתנה לי רשימה של מספר צעירים איכותיים מהקיבוץ, ויצאתי למסע חיפוש / שכנוע. אחד החברים שפגשתי, אמר לי בתחילת השיחה: "אורטל? אורטל? תזכיר לי... זה לא היישוב הזה שתקוע לנו שם באמצע המסלול של התרג"ד?" כמובן שגם אילו הוא ביקש (הוא לא) לא הייתי בוחר בו בשום אופן למדריך. מילא, אין לו מושג מה משמעותה של התיישבות, אין לו מושג גם מה משמעותו של צבא.

ישראל אינה ספרטה. הצבא הוא רע הכרחי, שקיים כדי לאפשר את קיומה של ההתיישבות. ההתיישבות היא המטרה.

אך מה נלין על קצין שריון צעיר? הוא יכול להיתלות באילן גבוה. כשמוטה גור, הרמטכ"ל העשירי של צה"ל, הגיע בתור אלוף פיקוד לפגישה הראשונה עם נציגי היישובים בגולן (1969), העלו המתיישבים את הטענות הרגילות על פגיעה בשטחי המרעה על ידי הטנקים שמתאמנים. ואז מוטה שאל חבר אחד מקיבוץ שניר: "מה המקצוע שלך?" החבר השיב: "בוקר". מוטה ענה: "המקצוע שלי הוא גנרל, ואני דואג לטנקים ולא לפרות".

שונים לחלוטין היו דבריו של מפקד פיקוד הצפון היוצא ובקרוב סגן הרמטכ"ל, אלוף אביב כוכבי, בטקס חתימת אמנת השותפות בין הגולן לצה"ל: "ביטחון והתיישבות היו שזורים לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל בארצו. אין התיישבות ללא רמת ביטחון גבוהה ואין לביטחון תכלית, אם אין התיישבות משגשגת. האמנה המשותפת למועצה האזורית גולן ולפיקוד צפון היא ביטוי מובהק להדדיות שבין הביטחון להתיישבות. היא מבטאת את הצניעות וההתחשבות שעל הצבא לגלות כלפי המתיישבים וכלל אזרחי ישראל הפוקדים את הגולן והיא מבטאת את ההבנה לצרכי הביטחון. אלה ואלה צריכים לדעת לצעוד יחדיו על שביל הזהב... לא מדובר במחווה או רצון טוב – זו אידיאולוגיה. הגולן לא שייך לצה"ל, אלא לעם ישראל. אמנה כשמה כן היא - אמון. היא מבוססת על רוח וכבוד. תמצית האמנה, מבחינתי, היא לפעול מתוך צניעות". אלה דברים של מפקד, המבין את המשמעות והתכלית של תפקידו.

כמובן שלמטבע הזה יש שני צדדים. הצבא קיים כדי להבטיח את קיומה של ההתיישבות ואת ביטחון התושבים, אך לשם כך הוא זקוק למרחב פעולה ואימונים. נכון, פעילות צה"ל מהווה מטרד ומפריעה לאורח חיינו. היינו רוצים מאוד לחיות באזור שאין בו אימונים, אין בו ירי ולא קולות נפץ. אך המציאות אחרת. מה עושים?

התשובה לכך היא מהות האמנה. האמנה נועדה ליצור הבנות בין בעלי עניין שונים החולקים ביניהם אותה קרקע. אמנה מבוססת על הכרה של כל צד בצרכיו של הצד האחר, ובמקום ניסיון לכופף זה את זה בכוחנות, ומי שחזק יותר משיג יותר, שני הצדדים בונים הבנות, כשכל צד מבין שעליו גם להתפשר.

מן הראוי שגישה זו, הגישה הקהילתית הזו, הגישה של אמנה, תנחה אותנו בנושאים רבים ככל הניתן, ותהיה לדרך חיים גולנית. כיוון שבנושאים רבים יש בעלי עניין שונים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות, היא אמנה שבה מגיעים כל הצדדים לפתרון המוסכם, וכל צד מכבד את צרכי רעהו.

לפני כעשור, הייתה בגולן יוזמה להגדיר את הגולן כשמורה ביוספרית – "גולן ירוק", ברוח המנסה ליצור הסכמות בין האינטרסים השונים של בעלי העניין השונים בגולן. ראש המועצה האזורית אלי מלכה כתב באותם ימים: "אזורים רבים בארץ נתקלים בקונפליקט בין פיתוח כלכלי לבין שמירה על הטבע. המשאב הגדול ביותר של הגולן הוא הטבע ועלינו מוטלת האחריות לשמור עליו. כדי לגשר על הפער בין פיתוח לשימור החלטנו להניף את דגל 'גולן ירוק' ולקדם את הגולן כמרחב ביוספרי. פרויקט זה הוא כלי בעזרתו ניתן יהיה להגן על המגוון הביולוגי מבלי לפגוע בעידוד הפיתוח החברתי והכלכלי. בנוסף לשימור ערכי טבע עלינו לפעול לפיתוח בר קיימא, שאיננו מכלה משאבים טבעיים. המחויבות המוסרית שלנו כתושבי הגולן היא להגן לטווח ארוך על הנופים, בעלי החיים והמערכות האקולוגיות... המועצה האזורית רואה בתכנית זו קו מנחה לפיתוח מושכל למען הדורות הבאים".

מרכיב מרכזי ברעיון של גולן ירוק, הוא יצירת ההסכמות בין האינטרסים השונים ולעתים הסותרים. ומי בעלי העניין יותר מתושבי הגולן עצמם? אחד ממרכיבי המהלך היה שיתוף הציבור. הוא כלל מרכיב של תכנון משתף – הצעה למתווה תהליך תכנון באמצעות בניית קונצנזוס. בין העקרונות דובר על "שיתוף משמעותי, עמוק ורחב, של נציגי בעלי עניין, ויידוע, הסברה והיוועצות עם כלל הציבור הגולני". התכנית דיברה על הקמת גרעין של 5-10 אנשים בכל יישוב שירכז את הנושא, והוא אמור היה להיות נושא קהילתי מרכזי.

למרבה הצער, זה לא קרה. דוגמה מוחשית לכך היא אמנת הגולן וצה"ל. מדוע לא שותף הציבור בגיבוש האמנה? מדוע לא ניתן לתושבי הגולן להשמיע את קולם, להציע את רעיונותיהם, להיות שותפים? גם חברי מליאת מוא"ז (וכחבר מליאת המועצה אני חייב לציין שהמליאה רחוקה מלהיות הפרלמנט של האזור, היא בעצם חבר סטטיסטים וחותמת גומי) קיבלו את המסמך המוגמר שלושה ימים לפני החתימה. והציבור הרחב, היה מחוץ לתמונה. במהלך היסטורי כל כך חשוב, ראוי היה לשתף את הציבור וזו הייתה טעות.

רק לפני שנה שנתיים סער הגולן סביב סוגיית חיפושי הנפט בגולן. גם כאן לא נעשה שיתוף אמתי של הציבור, לא היה דיאלוג של ממש, ולכן נוצר מצב הפוך מזה של אמנה – מצב של ויכוח יצרי לוהט, רצוף השמצות והקצנה משני הצדדים.

והנה, לצערי, התמונה חוזרת על עצמה כעת בנושא טורבינות הרוח. בפרשה זאת, שוב סוערות הרוחות, שוב תחושות של אובדן אמון ושוב - בשל חוסר שקיפות ובעיקר, הימנעות משיתוף אמתי של הציבור ומהידברות עם הציבור.

ב"שישי בגולן" האחרון התפרסמה הזמנה למפגש "שיתוף הציבור" במיזם. מופע הסברה של היזמים, כאשר המיזם כבר סגור, אינו באמת "שיתוף הציבור. אין זה שיתוף אמתי, של הקשבה הדדית ופתיחות להגיע להסכמות בין האינטרסים החשובים אך לא תמיד חופפים.

על הגולן לאמץ את האמנה כדרך חיים. ועם כל הכבוד למיזם אנרגיית הרוח (מיזם שעקרונית אני תומך בו, בתנאי שיורחק ממקום יישוב), חשוב יותר שנשמור על רוח הגולן, רוח של חברות, כי זו האנרגיה האמתית שלנו.

* "שישי בגולן"