הבלוג של אורי הייטנר

פרק הושע נפתח בהוראה מזעזעת שמקבל הנביא; הוראה המעידה עד כמה הנביא הוא עבד לשליחותו, אדם נטול אוטונומיה ובחירה.

ההוראה היא את מי לשאת לאישה. לא זו בלבד שאין לנביא בחירה עם מי להתחתן, אלא הוא מקבל הוראה להינשא למי שסביר להניח שכלל לא היה עולה על דעתו לשאתה. אין היא מוגדרת כאדם בפני עצמו, אלא בתוקף הסיבה שבעטיה עליו לשאת אותה: היותה אֵשֶׁת זְנוּנִים. כלומר, אין הוא נושא אותה למרות היותה אֵשֶׁת זְנוּנִים, אלא דווקא בשל היותה כזאת.

וכל זאת לשם מה? כדי להוות סמל לעם ישראל, המתאר את מהות יחסיו עם הקב"ה – יחסי בוגדנות זנותיים. אתם רואים את אשתי? ככה אתם נראים. כפי שהיא בוגדת בי, כך אתם בוגדים באלוהים.

כל חייו עליו לחיות עם אֵשֶׁת זְנוּנִים, לקיים אתה משפחה ולהוליד עמה ילדים, כדי להיות מופת שלילי לעמו. זאת שליחותו. שליחות איומה.

אך אם באשר אליו עוד ניתן, בדוחק רב, לראות אותו מזדהה עם השליחות – מה נאמר עליה, הנדרשת להינשא כדי שבעלה יוכל להציג אותה כמופת שלילי, כזונה לדוגמה?

ומה באשר לילדים, שמראש נגזר עליהם התפקיד להיות בני זונה, למשל ולשנינה בעיני העם. וכאילו לא די בכך, נגזר עליהם, לפחות על שניים מהם, לשאת שמות איומים ונוראים. מילא יִזְרְעֶאל; אמנם הוא נועד להוות מזכרת עוון על חטאי יהוא ביזרעאל, אך זהו שם של מקום שעוד עתיד להיות ערש תקומתו של העם היהודי, לעתיד לבוא. זהו שם הנושא בזיכרון גם את תפארת ישראל בימים טובים יותר.

אבל איזה שם נורא הוא לֹא רֻחָמָה. איזה שם איום הוא לֹא עַמִּי. איזה עתיד צפון לילדים האלה, איזה סבל, בשל השם הנורא שהם נושאים מלידה, ואפילו הוריהם לא בחרו בהם אלא נצטוו לקרוא להם כך, כלומר אין להם אפילו את מי להאשים. כשישבו אצל הפסיכולוג, הם אפילו לא יוכלו להאשים את ההורים.

אלוהים אינו משאיר להושע אפילו סדק צר; איזה מדרש שם יצירתי בהפוך על הפוך, כדי להציג פן חיובי בשמות הללו. לא ולא. השמות ירדו מן השמים עם תג הסבר החקוק בהם כאות קין.  לֹא רֻחָמָה: "כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם". לֹא עַמִּי: "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם".

****

אבל עם ישראל עם קשה עורף, ולעתים במובן החיובי. הוא אינו משלים עם הגזירה, והוא יודע להפוך את לֹא רֻחָמָה לרֻחָמָה. ולא סתם רֻחָמָה - אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

אחרי הפוגרומים ביהודי רוסיה הידועים בשם "סופות בנגב" (תרמב 1881) כתב משורר תנועת ההשכלה, יהודה לייב גורדון – יל"ג את שירו "אֲחוֹתִי רֻחָמָה".

זהו שיר נחמה, שבו מכנה המשורר את הנשים והנערות שחוו את הפוגרום "אֲחוֹתִי רֻחָמָה". הוא מנחם את הנשים והנערות שכבודן חולל בידי הפורעים ובנוסף לכך הן נאלצות לשאת חרפה – ומבהיר שלא להן החרפה, אלא כל כולה של הפורעים. והוא מציע להן אופק – לא להישאר שם בארץ הפוגרומים אלא ללכת למקום המבטיח עתיד אחר. הוא לא בהכרח התכוון לארץ ישראל, לפתרון הציוני, אך אנו מאמצים את השיר ודורשים אותו בדרכנו – כקריאה לנטוש את הגולה הדוויה למען גאולה לאומית ואישית בארץ ישראל.

השיר, המיועד לנשים שעונו בידי הפורעים, מוקדש לדינה בת יעקב, שנאנסה בידי שכם בן חמור, כאם טיפוס לנשים יהודיות שנאנסו בידי פורעים לאורך הדורות.

אֲחוֹתִי רֻחָמָה

(לכבוד בת יעקב אשר עִנָּה בן חמור)

מַה תִּתְיַפִּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה,

מַה נָּפַל לִבֵּךְ, מָה רוּחֵךְ נִפְעָמָה,

וּלְחָיַיִך שׁוֹשָׁנִים מַה נָבֵלוּ?

כִּי בָּאוּ שׁוֹדְדִים וּכְבוֹדֵךְ חִלֵּלוּ?

אִם גָּבַר הָאֶגְרוֹף, יַד זֵדִים רָמָה,

הֲבָך הָעָוֹן, אֲחוֹתִי רֻחָמָה?!

"אָן אוֹלִיך חֶרְפָּתִי?" – אַיֵּה חֶרְפָּתֵךְ?

לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;

קוּמִי אֵפוֹא וּשְׂאִי מִמּוּם פָּנַיִךְ,

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ,

מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵך לֹא נִכְתָּמָה;

זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

דַּם הֶבֶל הוּא הָאוֹת עַל מֵצַח קַיִן!

וּבְדָמַיִךְ גַּם אַתְּ תַּחַז כָּל עַיִן.

אוֹת קַיִן, אוֹת קָלוֹן, וּכְלִמַּת נֶצַח

עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵׁי הָרֶצַח;

יִרְאוּ יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל קֵדְמָה גַּם יָמָּה,

יֵדְעוּ מַה עֻנֵּית, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

טוֹב לִי כִּי עֻנֵּית: הֵן נַפְשִׁי נָשָׂאָה

כָּל צָרָה וּמְצוּקָה אֹתָהּ מָצָאָה;

כָּל חָמָס וָשֹׁד נָשָאתִי סָבַלְתִּי,

אַרְצִי לֹא זָנַחְתִּי, לַטּוֹב יִחָלְתִּי,

אַךְ בָּשְׁתֵּךְ לָשֵׂאת רוּחַ בִּי לֹא קָמָה,

קוּמִי נֵלֵכָה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה

קוּמִי נֵלֵכָה – הָהּ בֵּית אֵם אוֹהָבֶת

לֹא אוּכַל אֲבִיאֵךְ בֶּטַח לָשָׁבֶת:

אִם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה –

לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחַר לָלוּן נָסוּרָה,

עַד יַחְמֹל עָלֵינוּ אָבִינוּ – שָׁמָה

נֵשֵׁב וּנְחַכֶּה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ

יִזְרַח עַל כָּל בָּשָׂר יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ,

בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַגִּבְרָא בַּצֶּלֶם,

עַל עַמּוֹ וֵאלֹהָיו אִיש לֹא יִכָּלֶם –

שָׁם לֹא יַעַשְׁקוּךְ זֵדִים; שָׁם נִכְלָמָה

לֹא תִּהְיִי גַּם אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

****

בדיוק שלושים שנה לאחר פרסום השיר הזה, קבוצת חלוצים יהודים ממוסקבה, רכשה 3,200 ד' בנגב, והקימה את היישוב היהודי הראשון בנגב. תחילה נקרא היישוב ג'ממה, על שם הכפר הערבי שהיה בקרבתו, והוקם על אדמות כפר יהודי עתיק מתקופת המשנה והתלמוד. לאחר זמן קצר הוסב שמו של היישוב לרוחמה, על פי דברי הנביא בפסוקי הנחמה בפרק ב': "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי".

לֹא עַמִּי?! תהו החלוצים. עמי גם עמי. לֹא רֻחָמָה?! רוחמה, באבו אבוה רוחמה. ולבת הראשונה שנולדה ביישוב היהודי הראשון על אדמת הנגב נתנו את השם המחייב – ציונה.

אבל זה לא היה פשוט כלל וכלל. במלחמת העולם הראשונה השכנים הבדואים התנפלו על רוחמה, בזזו אותה, והאגודה גם פשטה את הרגל והיישוב ננטש. רוחמה יושבה מחדש, אך במאורעות תרפ"ט ננטשה בשנית. ושוב היא קמה ב-1932, ובמאורעות 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים היום נהנים לכנות אותה בשם החיבה ההרואי של הערבים "המרד הערבי הגדול", היא נעזבה בשלישית, ובתיה ועציה נעקרו.

אך הציונות אינה מוותרת. וב-1943 עולה על הקרקע קיבוץ השומר הצעיר רוחמה, והוא חי וקיים. חזון אֲחוֹתִי רֻחָמָה ניצח את חזון לֹא רֻחָמָה.

****

שירו של יל"ג היווה השראה לשיר אהבה שכתבה והלחינה נעמי שמר, ושרו "הגשש החיוור". את מילות האהבה לקחה נעמי שמר משיר השירים, אך שם השיר, ופניית השר אל אהובתו, לקוחים משירו של יל"ג: אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

כבר מזמן רציתי, אחותי רוחמה,

לאמר לך מילים חמות.

לא היה לי כח, רוח בי לא קמה,

לשיר לך כמו שלמה:

מור וקינמון, כל מיני בשמים,

אוי לי בלילות ואבוי לי בימים.

* 929