הבלוג של אורי הייטנר

המאבק על הגולן, שניהלנו בשנות ה-90, הניב את אחת התרומות החשובות לדמוקרטיה הישראלית – חוק משאל עם. חוק משאל העם קובע שוויתור על שטח שעליו חלים החוק, המשפט והמנהל הישראלי, כלומר שטחים שעליהם חלה ריבונות ישראל, מחייב משאל עם. בכך ישראל הצטרפה למתוקנות שבדמוקרטיות – שמשלבות מרכיבים של משאל עם, כלומר דמוקרטיה ישירה, בשיטה הפרלמנטרית הנהוגה בם.

השיטה הפרלמנטרית היא שיטה ייצוגית, אך גם בה – הריבון הוא העם. וכאשר מדובר בסוגיות מכריעות הנוגעות לעצם הריבונות – נהוג משאל עם. לכן, ההצטרפות של מדינות אירופה לאיחוד האירופי – נעשה באמצעות משאלי עם. אימוץ האירו כמטבע שהחליף את המטבע הלאומי, נעשה לרוב באמצעות משאל עם. ורק לאחרונה החליט משאל עם בבריטניה על פרישה מן האיחוד. על כל החלטה כזו ניתן להתווכח האם היא נכונה או שגויה, אך על דבר אחד אי אפשר להתווכח – זו החלטה דמוקרטית, שבה הריבון החליט על עתיד הריבונות.

יש מדינות שבהן משאלי עם נהוגים גם בנושאים שאינם נוגעים לריבונות. למשל, בשוויץ. בשוויץ מתקיימים משאלי עם חדשים לבקרים, על כל נושא שולי. אגב, בשנותיה הראשונות של המדינה, דגל מנחם בגין בשיטה של משאלי עם – משאל עם על כל נושא ש-10,000 אזרחים יחתמו על דרישה להביאו למשאל.

הדוגמה הטריה ביותר היא ארה"ב. בבחירות האחרונות, ב-8 בנובמבר, לצד בחירת הנשיא, נציגי מדינות לבתי הנבחרים, שופטים ומושלים, נערכו בחלק מן המדינות משאלי עם בנושאים שונים. בקליפורניה, למשל, אישר העם לגליזציה מלאה של הקנאביס. בארבע מדינות נוספות - פלורידה, מונטנה, ארקנסו ודקוטה הצפונית, הוחלט על לגליזציה של קנאביס רפואי. וכך, במדינות רבות הכריע העם בסוגיות שונות, שאינן קשורות לריבונות.

יש גם משאלי עם פופוליסטיים. כזה נערך אשתקד ביוון. העם היווני נקרא לקלפי, להכריע בסוגיה האם לקבל את תנאי החילוץ למשבר החוב של המדינה, שהוצעו בידי הנציבות האירופית, קרן המטבע הבינלאומית והבנק המרכזי האירופי. למה אני מגדיר את המשאל הזה פופוליסטי? אילו ממשלת יוון הייתה מחליטה לקבל את התנאים, שאכן – מכרסמים בריבונותה הכלכלית של יוון, היה מקום שהיא תביא את ההסכם למשאל עם. אולם משאל שבו הממשלה מבקשת מהעם גיבוי לעמדתה, הוא משאל פופוליסטי. הרי יש לה הסמכות לסרב להצעה.

****

אני תומך במשאלי עם.

כחבר קיבוץ וכמי שמאמין בדרך הקיבוץ – הדמוקרטיה הישירה היא חלק מהשקפת עולמי.

כתושב הגולן – לאורך שנים רבות התביעה למשאל עם הייתה מרכיב מרכזי במאבק שניהלנו נגד ניסיונותיהן של ממשלות ישראליות למסור את הגולן לסורים. אנו יזמנו את חוק משאל העם, או כפי שכונה – "חוק שריון הגולן"; אפילו שביתת הרעב הגדולה בגמלא נגד נסיגה מהגולן, שבה נטלתי חלק במשך 19 ימים, לפני 22 שנה – מוקדה בדחיפת החוק.

חוק יסוד משאל עם, שהתקבל ב-2014 בכנסת, הוא התחנה הסופית של אותו מאבק שניהלנו החל מראשית שנות ה-90.

אני מאמין שבנושאים הרי גורל הנוגעים לעתידה של ריבונות המדינה – מן הראוי שההכרעה תהיה בידי הריבון. הריבון אינו הכנסת, אלא העם הבוחר את הכנסת. העם מעניק מנדט לכנסת לייצג אותו, אך יש נושאים שאין די בכך.

הכרעת העם אינה יכולה להתקבל בדרכי סחר מכר. אי אפשר לקנות את הצבעת העם במשאל עם במיצובישי ולא במשרה קורצת. גם לא בדרכים פוליטיות לגיטימיות, של "אני אתמוך בך בנושא שחשוב לך כדי שאתה תתמוך בי בנושא שחשוב לי". עסקה פוליטית כזאת היא כשרה ולגיטימית, היא ליבה של הפוליטיקה הפרלמנטרית. אולם יש נושאים שההכרעה בהם צריכה להיות נקיה גם מעסקאות כאלו; הכרעה נקיה, בעד או נגד.

אני תומך במשאלי עם בסוגיות מהותיות וגורליות לעתידה של מדינת ישראל. שאלת ההיפרדות מן הפלשתינאים והקמת מדינה פלשתינאית היא בהחלט כזאת. ואף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה: "מחליטים ב-50"; היוזמה לקיום משאל עם בשנת החמישים למלחמת ששת הימים, שנת ה-50 ל"כיבוש", "על עתיד השטחים". כותבים יוזמי המהלך: "אחרי 50 שנים של שליטה ישראלית בשטחים הגיע הזמן להחליט: מדינה דו לאומית או שתי מדינות, סיפוח השטחים או היפרדות. תנו לנו הישראלים להחליט ולקבוע את עתידנו".

אם אני תומך עקרונית במשאלי עם, ואף רואה בסוגיה כמו הסדר עתידי עם הפלשתינאים כנושא ראוי למשאל עם, מדוע אני מתנגד ליוזמה? הסיבה לכך, היא שאין מביאים למשאל עם רעיון היפותטי, אלא הצעה מעשית.

מה פירוש הצעה מעשית? הסכם שלום או הסכם ביניים שפרטיו ברורים, הוא הצעה מעשית שניתן להכריע עליה. תכנית חד צדדית אופרטיבית, כדוגמת תכנית ההתנתקות, היא הצעה מעשית. הצעה לספח את גושי ההתיישבות, היא הצעה אופרטיבית. הצעה אופרטיבית היא הצעה ברורה, שהמצביעים בעדה או נגדה יודעים על מה הם מצביעים, ומה יעשה למחרת המשאל אם היא תתקבל.

הצבעתי במשאל עם על שאלת "שתי מדינות לשני עמים" תהיה שונה לגמרי אם אדע שבקעת הירדן רבתי נשארת בריבונות ישראל או עוברת לריבונות זרה. עבור אזרח אחר, סוגיה אחרת עשויה לשנות את הצבעתו. האם מדובר בחלוקת הארץ במסגרת הסכם שלום? מה פרטי ההסכם? מה הם קווי ההיפרדות? מה יהיו גבולות המדינה? האם ירושלים תחולק? האם יש פרטנר פלשתינאי להסכם? האם הפלשתינאים מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה במסגרת ההסכם הזה? ואם אין פרטנר – האם הכוונה לחלוקה באופן חד צדדי? באלו גבולות? האם גושי ההתיישבות יסופחו לישראל? האם יהיו "חילופי שטחים"? מישהו יכול לענות על שאלות אלו? אלו שאלות משמעותיות ביותר, שתשפענה באופן דרמטי על הצבעת האזרחים.

ומי קבע שהאלטרנטיבות הן מדינה דו-לאומית או שתי מדינות? אולי יש אפשרות לפשרה טריטוריאלית עם ירדן? אולי לאוטונומיה? אולי לפשרה פונקציונלית? אולי לפתרון יצירתי אחר לגמרי?

כאשר יש הסכם מוגדר או תכנית מוגדרת, ניתן להפנות לאזרחים שאלה פשוטה – אתה בעד או נגד ההסכם? על השאלה הזאת האזרח ישיב: כן / לא. אי אפשר להשיב כך על רעיון תיאורטי, שאף אחד אינו יודע מה משמעותו בבוקר שלמחרת. ולכן גם אי אפשר לנסח שאלה מוסכמת שתובא להכרעת העם.

אני בעד משאלי עם, אבל  היוזמה "מחליטים ב-50" היא בלתי סבירה, אינה רצינית; זו הצעה פופוליסטית ודמגוגית. לכן אני שולל אותה.

* "שישי בגולן"