הבלוג של אורי הייטנר

אנו נוהגים לחלק את עשרת הדברות לשניים – חמשת הדיברות הראשונים הם בין אדם למקום. חמשת האחרונים – בין אדם לחברו.

אף שאת הדיבר הרביעי, "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" אני רואה כדיבר חברתי, כלומר בין אדם לחברו. ובכל זאת, מקובל לראות בשבת מצווה דתית, בין אדם למקום, ולכן הדיבר מחובר ל"אָנֹכִי ה'", "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ו"לֹא תִשָּׂא".

אבל הדיבר החמישי?! מה פתאום הדיבר החמישי הוא בין אדם למקום, בין אדם לאלוהיו? "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" – איפה פה האלוהים?

את ההסבר מדוע סווג הדיבר החמישי למצוות שבין אדם למקום, מיטיב לספק פרק לה בירמיהו.

אלוהים שולח את ירמיהו אֶל בֵּית הָרֵכָבִים, לביתה של חמולת בני רֵכָב ולהשקותם ביין. הם מסרבים ומסבירים את עמדתם, בכך שאביהם, יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, אסר עליהם לשתות יין, ולכן הם לא ישתו יין לעולם, לצד איסורים נוספים.

השליחות הזאת נועדה להרשים את ירמיהו ובאמצעותו – את שומעי לקחו, באשר למערכת היחסים הראויה בין אלוהים לעם ישראל. זוהי מערכת של ציות מוחלט.

ירמיהו נוזף בעם ישראל, על שאין הם נוהגים בני רכב הממלאים בקפדנות את מצוות אביהם, ואילו הם מפירים את מצוות ה'.

וּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו, לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן, וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם. וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם, וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי. כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר צִוָּם, וְהָעָם הַזֶּה לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי.

למה הדיבר החמישי מסווג כבין אדם למקום ולא כבין אדם לחברו? כי ההורים אינם חברים של ילדיהם. הם בוראיהם. ומערכת היחסים הנדרשת ביניהם, היא כמו מערכת היחסים בין אדם והבורא. וכפי שהתפיסה המקראית גורסת ציות מלא לדבר האלוהים, הוא הדין בציות להורים.

בניגוד לשאר הדיברות, החמישי הוא היחיד שלצדו מופיע נימוק: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

מעניין שהנימוק אינו מוסרי, אלא תועלתני.

כאשר הנביא מציג משפחה שבה מתנהלים החיים בצייתנות מלאה כמופת של "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" הוא מעלה לשיפוט שומעי לקחו את המשך הפסוק. האם יאריכון ימיהם של המכבדים את הוריהם?

התשובה ברורה. בעוד העם צפוי לחורבן, למשפחת הרכבים צפויה אריכות ימים. "וּלְבֵית הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם. לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.

* 929