חתן פרס ישראל נחום (נחצ'ה) היימן,
שהלך השבוע לעולמו, הוא מדמויות המפתח בזמר העברי. מוסיקאי מחונן, שהלחין למעלה מאלף
שירים, שרבים מהם היו לליבת הקלסיקה הישראלית.
כמו העץ הנדיב, העניק היימן את יצירותיו
בנדיבות רבה, כמעט לכל הזמרות והזמרים, הלהקות וחבורות הזמר בארץ. אני זוכר את הופעתו,
לפני למעלה מ-30 שנה, לאחר שובו משהות ממושכת באירופה, עם להקת "חופים".
נחצ'ה ניגן על פסנתר ואקורדיון, הנחה, סיפר סיפורים, דיבר על השירים, אך לא הצטרף לשירה.
היה לי ברור שהוא אמנם מלחין נפלא, אך כנראה שלשיר אינו יודע, והוא ניחן במודעות עצמית
וצניעות נדירים להכיר בכך.
והנה, כשכבר היה כמעט בן 70, נחצ'ה החל
להקליט ולשיר משיריו, והתברר שהמוסיקה הישראלית החמיצה טרובאדור מעולה, בעל קול נעים
ויכולת נהדרת להגיש שיר. הסינגל הראשון בביצועו, היה "ימינה, שמאלה והלאה",
למילותיה של לאה נאור, שבוצע לראשונה בפי חוה אלברשטיין, אחת הזמרות האהובות עליו,
לה הרבה לכתוב, ושאף הוציאה אלבום מקסים משיריו – "אני הולכת אליי". היימן
הקליט אותו בביצוע סולו, ובדואט עם בתו סי.
נחצ'ה כתב מוסיקה למילות שיריהם של משוררים
ופזמונאים רבים, ובראשם רעו הטוב נתן יונתן. הוא נהג לספר, שרק לשיר אחד הוא כתב גם
את המילים. השיר הוא "פוגה קטנה"; נעימה שמילותיה הן "דבדבדבדבה בדבדבדבה...".
לפני למעלה מעשור, כתב היימן את "אני
ממשיך לשיר", השיר היחיד שהוא כתב את מילותיו. כאדם שכל חייו, משחר ילדותו,
הוקדשו לשירה ומוסיקה, השיר מדבר על כך שגם בגילו המתקדם, הוא ממשיך לשיר, "כמו
אש שלא כבתה". הפזמון של השיר אומר: "אני ממשיך לשיר, אני ממשיך לראות, אני
ממשיך לחלום את כל מה שהיה". בשיר 4 בתים, ובכל בית שש שורות, וכל שורה היא מטאפורה
לתיאורו כמי שממשיך לשיר. השיר מבטא את האני מאמין שלו, כאדם שנולד לשיר והוא ישיר
כל עוד יחיה, כי השירה אינה עיסוק או תחביב, אלא היא מהות חייו. "כמו ים שלא נרדם,
כמו איילה תועה, כמו קול שלא נדם, כמו ארץ לא זרועה, כמו אשל במדבר, כמו אדמה צחיחה
– אני אמשיך לשיר".
כל חייו סבבו סביב טקסטים שהלחין, אך בשיר
היחיד שהוא כתב גם את מילותיו, הוא התגלה כבעל כישרון לירי, שמשום מה לא בא לידי ביטוי
קודם לכן ולא לאחר מכן.
השיר נכתב בפרץ מפתיע של יצירה, אותו תיאר
נחצ'ה בראיונות. הוא נהג ברכבו, ולפתע הרגיש את פרץ היצירה שנבע ממנו. הוא עצר את הרכב
באמצע הכביש, הוציא דף נייר והחל לכתוב את השיר, תוך התעלמות מהמכוניות הצופרות. שוטר
ניגש אליו, והוא אמר לו, "מצטער, אני כותב שיר". השוטר עצר את התנועה, עד
שהוא כילה את מלאכתו, והיה הראשון לקרוא את השיר. נחצ'ה הגיש לו את הרישיונות כדי לקבל
את הרפורט המגיע לו, והשוטר סירב לקחתן, ואמר: "בתפקיד שלי פגשתי הרבה משוגעים.
משוגע כזה עוד לא פגשתי".
אף שנחצ'ה חי למעלה מעשור בנֵיכָר, הוא
היה ציוני עד שורשי שערותיו, מאהב גדול של ארץ ישראל ונופיה, תרבותה ושיריה. על אף
שבילדותו לקה בפוליו והיה מאושפז שלוש שנים, מחובר למכונת הנשמה, ואת שירותו הסדיר
ביצע בלהקת הנח"ל, הוא התגייס לשירות מילואים כלוחם קרבי, לחם במלחמות ישראל,
ונפצע שלוש פעמים: במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.
"כמו קול שלא נדם... אני אמשיך
לשיר", כתב היימן. השבוע נדם קולו.
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
יהי זכרו ברוך!
* "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
