הבלוג של אורי הייטנר

התבקשתי להמליץ על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה, והשלושה עוסקים בתחום הקרוב ללבי – ההיסטוריה הפוליטית של ישראל.

הראשון הוא "יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949-1980" מאת אודי מנור (הוצאת "דביר"). לפני שנים אחדות כתבה אניטה שפירא ביוגרפיה על יגאל אלון, אלא שהיא החליטה להרוג את הגיבור ב-1949. בצדק היא ציינה את היותו גדול מצביאי תש"ח, מנהיג שנישא על כפי חייליו וחניכיו, אך לטענתה מאז דעך ואין עוד חפץ בו. זאת, הוא לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש הממשלה. ככזה, הוא סיפור של החמצה, ואנו מתעניינים בווינרים.

אכן זו החמצה, יותר של מדינת ישראל מאשר של יגאל אלון. אולם אודי מנור מוכיח בספרו עד כמה גדולה הייתה השפעתו של אלון על מדינת ישראל לאורך השנים, עד מותו הפתאומי במהלך ההתמודדות נגד פרס על ראשות מפלגת העבודה, ב-1980. הוא תרם בתפקידיו המיניסטריאליים כשר העבודה, כשר הקליטה, כשר החינוך והתרבות, כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, כשר החוץ וכסגן ראש הממשלה, שבין השאר היה הראשון לקדם את נושא איכות הסביבה בישראל. בכל התפקידים ביצע רפורמות והטביע חותם. אולם עיקר השפעתו הייתה בגיבוש תורת הביטחון של מדינת ישראל, עוד לפני מלחמת ששת הימים, ועל גיבוש תפיסתה המדינית – ביטחונית – התיישבותית של ממשלת המערך בעשור שבין ששת הימים והמהפך ועל תפיסתה של מפלגת העבודה לאורך שנים רבות, למעשה, עד תקופת אהוד ברק.

הספר כתוב בצורה שוטפת ומרתקת. זהו ספר דעתני, הכותב אינו מהאו"ם, עובדה ההופכת אותו מראש שנוי במחלוקת, אך בעיניי היא ההופכת אותו למעניין.

הספר השני הוא ספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר" – טבנקין והקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק לשלמות הארץ (הוצאת "יד בן צבי" ו"יד טבנקין"). יעקב צור, מי שהיה מזכיר הקיבוץ המאוחד ולימים ח"כ ושר, ערך מחקר מקיף על האתוס המכונן והמרכזי של הקיבוץ המאוחד, ברוחו של טבנקין – ארץ ישראל השלמה. הוא מתאר את גיבוש תורתו של טבנקין – אימוצה והאמונה בה של תלמידיו, וכן את תהליך ההיפרדות ממנה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. גיבורי הספר הם טבנקין – מורה הדרך, בן גוריון – היריב האידיאולוגי הגדול של טבנקין והקיבוץ המאוחד ושני המנהיגים המדיניים, גלילי ואלון. אחרי מלחמת ששת הימים, נפרדו גלילי ובעיקר אלון מהפרקטיקה של שלמות הארץ והיו נכונים לחלוקתה, ואלון אף היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית. הספר מוכיח שהם לא התנתקו מן האידיאולוגיה, אלא ניסו לגשר בינה לבין המציאות הדמוגרפית-מדינית, בתפיסה של מימוש מקסימלי של הזכות, תוך מינימום שליטה על אוכלוסיה פלשתינאית.

שני הספרים הללו עוסקים בתנועה ואישים הקרובים ללבי. לעומתם, הספר השלישי הוא של מי שרחוק ממני ת"ק פרסה, אורי אבנרי. הספר הוא "אופטימי" סיפרו האוטוביוגרפי המקיף, בשני חלקים, של אבנרי (בהוצאת "ידיעות אחרונות"). אבנרי הוא כותב מוכשר וסוחף, ומבחינה זאת גם באמצע העשור העשירי לחייו לא נס לחו. באמצעות הביוגרפיה שלו ניתן ללמוד על התפתחות השמאל הרדיקלי בישראל; איך פטריוט ישראל שוחר שלום, שחתר לשלום עם האויב, נסחף בהדרגה להזדהות מוחלטת עם האויב עד הערצה וסגידה חסרי ביקורת לערפאת. הכותרת שהייתי נותן לספר היא "המדרון החלקלק". ניכר במחבר שהוא אוהב ומעריץ את גיבור הספר.

* עלון קיבוץ עמיר