הבלוג של אורי הייטנר

הנביא ישעיהו בן אמוץ פעל בתקופת אשור. אשור הייתה מעצמת העל הבלתי מעורערת, שהשתלטה על המזרח הקדום, כבשה ארצות, החריבה ערים, הגלתה תושבים והושיבה תחתם בני עמים כבושים אחרים. שום איום לא נראה באופק, כמסכן אותה ואת ההגמוניה שלה.

בבל הייתה באותה תקופה מדינה קטנה, חלשה, רחוקה, כמעט אלמונית.

ישעיהו רואה לנכון לשאת משא נבואה על בבל. ובנבואתו הוא חוזה את חורבנה לאחר שתהיה מעצמת העל הגדולה הבאה אחרי אשור. הוא חוזה את נפילתה, שנים רבות טרם עלייתה. הוא כבר חוזה את עלייתה של מדי, המעצמה הבאה בתור, ואת החורבן האכזרי, ההשמדה חסרת העכבות של בבל, בידי מדי.

התיאור של חורבן בבל איום ונורא באכזריותו.

ובין התיאורים הקשים, מפציע פסוק אחד, שרק למענו ראוי לקרוא את הפרק כולו, פסוק י"ב: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז, וְאָדָם - מִכֶּתֶם אוֹפִיר". אי הומניסטי בתוך תיאורי חורבן – ערך האדם גדול יותר מכל זהב. איך ניתן לקשר את המשפט המקסים הזה, בתוך תיאורי החורבן, ריטוש התינוקות ומעשי הזוועה המתוארים בפרק?

אני דורש את הפסוק, כאמירה שגם בתנאי הזוועה הקשים ביותר, מצופה מן האדם לשמור על צלם האנוש שלו. גם כאשר דומה שחיי אדם איבדו כל ערך, הפרט נבחן ביכולת שלו לא להתקרנף ולשמור על כבודו האנושי, על ערכיו, על מהותו, כי הוא יקר מפז ומכתם אופיר.

אי הומניסטי, הגדרתי את הפסוק, כיוון שבהמשך הפרק ניתן למצוא את הנגטיב שלו. "הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי, אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ. וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה, וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ. עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם". לכאורה, גם בתיאור של מדי, ערכו של הכסף והזהב קטן יותר מערכו של האדם. אולם בפסוק זה, הכוונה היא לערכו של הרג האדם. תאוות ההרג של מדי חזקה יותר מכל רדיפת בצע ולכן אי אפשר יהיה לשחד אותה כדי לחוס על הבבלים, כולל ילדיהם הקטנים.

אז מה עושה כאן פסוק י"ב? הוא מציג אלטרנטיבה, של מציאות עולמית אחרת, שבה חיי אדם הם הערך הנעלה, שאי אפשר להמיר אותו בכסף ובזהב. ואולי הוא מתאר את המציאות הראויה, לעתיד לבוא, לאחר הזוועות המתוארות בנבואה, כאור בקצה המנהרה, שלמענו ראוי לחיות.

* 929